לרגל יום הולדתי החלטתי, בפרץ נוסטלגיה, לבחון לאחור את האופן בו בחנתי את התנהלות ישראל בזירה הסורית, לאורך השנה וחצי האחרונות. אפשר ללמוד מזה הרבה.
המסקנות לא קשורות לכך שהערכתי נכון (זה הסאב טקסט), אלא לישראל:
- רוב ההחלטות האסטרטגיות של ישראל נעשו לאור הבנה שגויה של המצב לגבי: המהות של הברית הרוסית-איראנית והשפעתם על יחסי ישראל רוסיה; יעדיה של מוסקבה בסוריה;
- גם כאשר התברר שהערכת המצב של ישראל היתה שגויה, נעשה מאמץ להמשיך באותה הדרך, כדי להימנע מהודאה בכשלון.
- ישראל בחרה למקד את המאמץ בביטול הסכם הגרעין, ולא בלחץ אמריקאי על ההשפעה האיראנית במזרח התיכון. יכולות להיות לכך מספר סיבות: הערכה שזה האיום החמור; הערכת סיכויי ההצלחה; זה מועיל פוליטית בקרב הישראלים; הערכה שגויה של המצב;
זה לא אומר שאסטרטגיה אחרת היתה מעלה תוצאות טובות יותר, זה מעיד על חוסר היכולת להבין את המצב בו נמצאים. - לא התקיים דיון על האינטרסים של השחקנים בזירה, וכתוצאה מכך על יכולתה של ישראל למנוע מהשחקנים האחרים לפעול בזירה למימוש מטרותיהם. בפועל זה גם משפיע מהותית על חופש הפעולה הישראלי וגם מגביל את ניתוח החלופות שמונחות בפני הקברניטים.
- לא התקיים דיון ציבורי בישראל על פתיחת המלחמה מול איראן בסוריה, ולא על היעדים האסטרטגיים של ישראל בזירה הצפונית. זה מעיד על חוסר הביקורתיות של השיח הבטחוני ושליטה מוחלטת בו. היתרון הגדול של דמוקרטיות הוא בשיח ביקורתי על חלופות, ישראל לא נהנית מכך.
- רוב התקשורת הבטחונית ניזונה ישירות מהמערכת, ולכן מיישרת קו לכל נרטיב שהמערכת מעבירה. כך נולדות קונספציות (כמו "חמאס לא מעוניין בעימות" לפני צוק איתן).
יולי 2017 –
"מלחמת האזרחים בסוריה נכנסת לשלב הסיום שלה … מאזן הכוחות נוטה לברית רוסיה-איראן-בשאר …
רוסיה כאן כדי להישאר, ולהגן על בשאר … הברית עם איראן היא אינטרס חיוני בשלב הזה עבור פוטין. שתיהן מסכימות על החיוניות של משטר בשאר, ולכן כדאי להניח הגנה רוסית על משטרו …
לאורך מלחמת אזרחים האסטרטגיה הישראלית היתה: "לא להתערב במלחמת האזרחים". בפועל, מתפתחת מציאות שמנוגדת את האינטרס הישראלי הרחב (מניעת שליטה איראנית בסהר הצפוני), מבלי שיש לישראל כלי השפעה על כך. הברית האיראנית-רוסית-סורית, בגבול הצפוני, תוביל גם להתחזקות חזבאללה בלבנון, לאחר שיוכל להחזיר את הלוחמים מסוריה הביתה.
אני מעריך שנראה ניסיון להקטין את הפעולות הישראליות כנגד התעצמות של חזבאללה בזירה הצפונית. לאורך זמן, זה יעמיד את הנכונות הישראלית במבחן (לא בהצהרות, אלא בפועל)".
בהמשך החודש הושג הסכם הפסקת אש בין רוסיה לארה"ב – לישראל לא היתה השפעה על הנכונות האמריקאית להסכם, שחיזק את הציר הרוסי-איראני. בין היתר, כיוון שהנחת העבודה בישראל היתה שאין ברית רוסית-איראנית ושהרוסים לא מעוניינים בנוכחות איראנית בסוריה, והמאמץ לשכנע את טראמפ לעזוב את הסכם הגרעין.
באוגוסט 17 – נתניהו נסע למוסקבה "לתאם עם פוטין" לאור הקו האדום שהציב בונגע להתבססות האיראנית בסוריה –
נתניהו נוסע לסוצ׳י עם קלפים חלשים. הרוסים כאן כדי להישאר … בקדנציה של אובמה נתניהו בחר ליסוע למוסקבה בלי ארה״ב, כדי שניתן יהיה לתקוף את אובמה על מדיניותו. הפעם הוא נזהר שהנסיעה לא תיתפס כביקורת על טראמפ (הדלפות עם תיאום הנסיעה מראש), למרות שההסכם אליו הגיע עם פוטין, גרוע מאי ההסכם שהיה קודם, כיוון שזוהי נכונות פומבית של ארה״ב לשליטה הרוסית (והאיראנית) בסוריה, שלוותה גם בצמצום הסיוע למתנגדים … ההצהרות לפיהן התבססות איראנית היא קו אדום בעיני ישראל, שגויות בראייתי … אין בכוחה של ישראל לעמוד ביעד אסטרטגי כזה. איומים מרתיעים כדאי לשדר רק אם מוכנים לממש אותם, זה נכון גם לטראמפ מול צפון קוריאה.
באוקטובר 17 – טראמפ נואם נאום תקיף בסוגיה האיראנית למרות החלטתו להאריך את ההסכם בחצי שנה בפעם האחרונה.
"לא הנוכחות הצבאית של איראן ברמת הגולן היא הבעיה האסטרטגית של ישראל, כי האיראנים לא עומדים לשלוח לכאן דיביזיות, אלא העובדה שהם בהדרגה מבססים את השליטה שלהם בחלק הצפוני של המזרח התיכון. גם האיום הצבאי מסוריה לא יהיה משמעותי, שכן יקחו שנים רבות עד שמשטר אסאד יוכל להרגיש בטוח ויציב, כדי לאתגר את ישראל בטחונית, אבל הסוגיה תהיה כיצד ישראל תפרש את תחושת האיום שיווצר.
העיסוק המוגזם בהסכם הגרעין האיראני הוא כסות להעדר אסטרטגיה להגבלת התפשטותה של איראן במזרח התיכון. במעשים, הן בסוגיה הכורדית והן בהסכם הנוכחי, ארה"ב מעצבת מדיניות שעולה בקנה אחד עם האינטרסים של איראן. גם קריאות הצהלה בישראל, לגבי ההצהרות על הסכם הגרעין, הן כסות לכשלון המדיניות עד כה, במקביל לחשש מתכנית השלום הצפויה (שמסייעת לממשל להשאיר את הביקורת בישראל על אש נמוכה)".
בינואר כתבתי –
"האסטרטגיה הישראלית לגבי סוריה הסתיימה בכשלון, שכן המציאות המתהווה בזירה הצפונית רעה לישראל: התבססות מחודשת של משטר אסאד; התחזקות תפקידה וחופש הפעולה של איראן בסוריה וממנה ללבנון; נוכחות רוסית משמעותית ומחויבות של מוסקבה לשלטון אסאד; הגברת האחיזה האיראנית בחלק הצפוני של עיראק כגשר לעבר סוריה ולבנון …
קשה לראות משהו שימנע מהמשטר הסורי להשתלט מחדש על רמת הגולן, וגם נוכחות איראנית בסוריה היא עובדה מוגמרת. לכן ישראל חייבת לגבש אסטרטגיה חדשה, ריאלית ליעדיה בזירה הצפונית, כולל למלחמה אם תפרוץ. ההנחות שצריכות לעמוד מאחורי האסטרטגיה הזאת הן: לארה"ב אין כוונה להשקיע משאבים כדי להשפיע במידה ניכרת על עיצוב המציאות בסוריה ועיראק (ניתן לראות זאת בעמדתה לסוגיה הכורדית); הברית בין רוסיה לאיראן מתהדקת;
… בפעם הקודמת שהאסטרטגיה הישראלית הסתיימה בכשלון, בנוגע להסכם הגרעין עם איראן, הפוליטיקה הפנימית עיצבה את התנהלות ישראל, לפני ההכרה במציאות."
בפברואר נפלה סופה של חה"א במהלך יום קרב בו הופל מל"ט איראני שחדר לישראל.
"ארועי אתמול מסמנים את העובדה שהאיראנים והסורים החליטו לפעול כדי להפסיק את התקיפות של ישראל. לא הפלת המטוס מסמלת את זה אלא שליחת המל״ט.
כדי לשנות את חוקי המשחק, בפרט מול ישראל, צריך להיות נכון לשלם גם מחירים. ישראל הצטרפה לשיחה במודע, מתוך (כרגיל) הסתכלות טקטית על הארוע ולא על השיחה.
השאלה היא של מי האינטרס חזק יותר, של ישראל להמשיך לתקוף (כדי להרגיש שהיא פועלת נגד ההתבססות האיראנית, למרות שזאת מתגברת), או של הסורים והאיראנים להפסיק את התקיפות והפגיעה בריבונות הסורית.
הערכה שלי שלאורך זמן האינטרס הסורי-איראני חזק יותר, כל עוד ישראל לא מוכנה להילחם מלחמה רחבה כדי להניע הסדר."
בספטמבר עוד לפני נפילת האליושין הצבעתי על כך השינוי ביחסים בין ירושליים למוסקבה:
"בשורה התחתונה על פני שלוש שנים אפשר לראות 3 נקודות מפתח ביחסי רוסיה ישראל. בשנה וחצי הראשונה הרוסים צריכים להתבסס בבטחה במקביל להפיכת התמונה במלחמת האזרחים עצמה, כיוון שהם הגיעו להציל את משטר אסאד. ישראל עסקה בתקיפת העברות הנשק לחזבאללה, והתיאום עם הרוסים היה לאפשר המשך תקיפות אלו …
לאחר מכן, במקביל לכניסת טראמפ לבית הלבן, כאשר היה ברור שתמונת המצב במלחמה התהפכה הרוסים הפסיקו להצהיר על חשיבות הקשר עם ישראל, והחלו לדבר ברקע על הברית החשובה שלהם עם טורקיה (אחרי פתרון המשבר של הפלת המטוס הרוסי) ואיראן. ישראל במקביל, התחילה לדבר לראשונה על ההתבססות האיראנית בסוריה…
בשנה החולפת, נכנסנו לשלב השלישי, ישראל … התחילה לתקוף ישירות איראנים בסוריה ואילו הרוסים מדברים מפורשות על שאין להם כוונה להוציא את איראן מסוריה.
ניתן להבין שהרוסים ניהלו מדיניות בשיטת הסלאמי, פרוסה פרוסה, תוך התקדמות איטית להשגת היעדים הרוסיים בסוריה, ואילו ישראל עסקה פעם אחר פעם בקרב שכבר נגמר."
ואז נפל האליושין:
"משום מה עדיין מכנים את הארוע הרוסי משבר, אבל אני סבור שזוהי תפנית אסטרטגית, נקודת שינוי שמחייבת הערכת מצב מחודשת, כיוון שרוב הנחות היסוד של ישראל אינן תקפות יותר. זוהי תפנית אסטרטגית-מדינית ולא ארוע צבאי כפי שעדיין מנסים לשוות לה, כאשר עוסקים ביכולתו של חיל האוויר להמשיך לפעול, ומדברים על 35-f.
התמונה היא שהרוסים מנהלים מבצע לוגיסטי רחב היקף, ובחסותו גם האיראנים. אני מעריך שזה מבצע מתוכנן מראש ומתואם בין הרוסים לאיראנים, שהדבר היחיד אליו המתינו היתה שעת הכושר המתאימה. איכות המערכות שהרוסים שלחו, מעידה על כמה הנושא חשוב להם, נפילת האליושין אינה טריגר למהלך כזה, כיוון שהיא בעצמה לא מעלה את החשיבות של המלחמה בעיני הרוסים.
העובדה שהאיראנים שותפים למבצע הצבאי-לוגיסטי מעידה שהם והרוסים רואים את המשך שיתוף הפעולה בסוריה חיוני לשני הצדדים."
