למה קשה לסיים מלחמות – מלחמת עזה: השקעה שקועה ומסגור הפסד (של נתניהו)

מאז ה-7/10 ישראל נמצאת במלחמה הארוכה בתולדותיה מאז מלחמת העצמאות ולמרות שאני מצטער על כך שכתיבת הספר ״למה קשה לסיים מלחמות״ לא הושלמה (מחאה+מלחמה), חשבתי שזה חשוב לכתוב תובנות בנושא, על מנת לאפשר הסתכלות רחבה יותר ואני מקווה שקצת שונה על המלחמה וגם לקדם מעט שיווק עצמי להרצאה שאני עושה על הנושא. למעוניינים, שוחחתי על הסוגיה גם בפודקאסט עם טובי פולק. בעיני, הקשיים המבניים שאבחנתי בסיום מלחמות רלבנטיים למלחמת עזה. זה הולך להיות פוסט ציני וקר, אז סליחה מראש.

מלחמה היא כלי במו״מ בין הצדדים, גם אם שלב מיוחד במו״מ. כן, גם המלחמה בין ישראל לחמאס היא חלק ממו״מ, שבו לא ניתן להגיע להסכמות על פתרון המחלוקת גם בטווח הזמן הארוך, ולכן המחלוקת והמו״מ (אם תרצו בשפה אחרת – ניהול הסכסוך) צפויים להימשך עוד שנים רבות. אני אומר זאת מתוך הנחה שלמרות הכל, ישראל לא יכולה להשמיד בכוח צבאי את חמאס, בודאי שלא כישות פוליטית, כיוון שאין ביכולתנו לסיים את הסכסוך בכוח צבאי וכיוון שאין באפשרותנו לבנות תחליף בקרב הפלסטינים (בשונה מהסיסמאות אנחנו לא יכולים לעשות חינוך מחדש לפלסטינים, אפילו בתוך החברה היהודית אנחנו לא יכולים לכפות חינוך בסיסי). כוח צבאי לא יכול לפתור בעיות מסוג זה, ולישראל אין מסורת מדינית-פוליטית שמאפשרת לה לנהל אסטרטגיה ארוכת טווח בסוגיות כאלה. מנחם בגין אמר על הפלישה ללבנון שאולי "תשקוט הארץ 40 שנה, אולי עשרים, אולי יותר", כעבור 4 ומשהו פרצה האינתיפאדה הראשונה.

מרגע שפרצה המלחמה, המחיר של ניהול המו״מ קופץ במידה ניכרת. בטרם פורצת המלחמה, יש סנקציות (למשל, הקפאת מיסים שקולים לתשלום לאסירים), עימותים קטנים, לחצים מדיניים אבל המחיר קטן יחסית. מרגע שפרצה המלחמה יש הרוגים, פצועים, במקרה הנוכחי גם חטופים, משפחות שכולות, מחיר כלכלי הולך וגדל, בתים הרוסים, עסקים קורסים ולפעמים גם מחירים מדיניים. כל אלה נצברים, לפני שהציבור זוכה לתועלת מהישגי המלחמה. באופן עקרוני מחירים והפסדים כואבים יותר מהרווחים, ולכן למרות שדובר צה״ל מקפיד לפרסם את ההצלחות של כוחות צה״ל שנלחמים, המחיר ששילמנו ב-7/10 וגם מחיר המלחמה כואב יותר.

ב-1966 המדד להצלחה של צבא ארה"ב היה ספירת גופות של קומוניסטים. לקביעת המדד הזה היו תוצאות לוואי – כל הרוג נחשב לאויב לטובת ספירת הגופות, מה שהביא לכך שהחיילים פגעו בבלתי מעורבים רבים בלי חשבון. כשסנטור פריץ הולינגס ביקר בסייגון, ווסטמורלנד אמר לו ש"אנחנו הורגים אותם ביחס של 10:1". הולינגס ענה לו שלציבור לא אכפת מה-10, אכפת לו מה-1.

יש לזה שתי משמעויות שמקשות על הבאת המלחמה לסיום: ״העוגה״ עליה נלחמים שני הצדדים הופכת לקטנה יותר כתוצאה ממחירי המלחמה, ולאור זאת כל אחד מהצדדים צריך ״להשיג״ חלק יותר גדול מהעוגה בסיום המלחמה ולהרחיב את ההישגים אותם העריך שיספיקו מלכתחילה. ישראל רוצה להחזיר את השקט והבטחון לתושביה ובפרט לתושבי עוטף עזה. לאור הפגיעה שספגנו ב-7/10, ההישג שאנחנו צריכים להביא על מנת להשיג את החלק הזה של העוגה שנשארה, גדל במידה ניכרת לעומת זה שהספיק ב׳שומר החומות׳ או ׳צוק איתן׳. גם זה נשמע לכם קצת מאולץ ו״קר״, תנסו רגע לחשוב על זה בלי הרגשות הסוערים של המלחמה, למרות שברורה לי הבעיה של כתיבה כזאת.

המשמעות השניה היא שעל מנת להישג את הישגי המלחמה, נדרש להשקיע משאבים נוספים וישראל השקיעה עד עכשיו המון משאבים. ההשקעה הזאת היא השקעה שקועה, משקיעים אותה לפני שזוכים ברווחים של המלחמה. יש אימרה מפורסמת שהרבה יותר קשה להשקיע בפרויקט את המיליון הראשון מאשר את המיליונים שאחריו. אחרי שמשקיעים את המאמץ הגדול של המלחמה, הצורך להשקיע את המאמצים הנוספים עולה, לאור החשש שההשקעה תרד לטימיון, או שלא נשיג את כל הרווח שרצינו להשיג.

אחרי שארה״ב פירקה את אל-קעידה ואת שלטון הטליבאן, היא התחילה להשקיע משאבים כדי לבנות מדינה דמוקרטית באפגניסטן, עם שלטון מתפקד, כוחות בטחון עצמאיים, וכן הלאה. האפגנים באו לראמספלד וביקשו מימון ל-100000 כוחות בטחון, ראמפסלד שהיה חסכן ורצה מלחמה זולה הסכים לבסוף רק ל-50000. עד לעזיבה ארה״ב מימנה הכשרה של 352000 כוחות בטחון, מתוכם 227000 אנשי צבא, ו-125000 שוטרים.

אחרי שמשקיעים מאמץ כל כך גדול יש תחושה שכל נסיגה או ויתור הם השקעה מבוזבזת, כיוון שאין ודאות שהאיום לא יתחדש בעתיד (אני חושב שיש ודאות שהוא יתחדש). התחושה היא שאם שילמנו מחיר כל כך גבוה עד עכשיו, אסור שנשלם מחיר גבוה שוב פעם בעתיד. זאת למרות שלא ברור שהמחיר המצטבר שיהיה מ"שמירה" על המצב אינו גבוה יותר. לא ניתן לחשב את המחיר המצטבר, ותחושת המחיר ששילמנו עד עכשיו מוחשית, כי הרגע שילמנו אותה.

מסגור הפסד של הקברניט

כאשר המלחמה יוצאת לדרך למנהיגים יש ציפיה להישגים. הגדרת ההישג היא תמיד במעמד צד אחד מה רוצים להשיג, תוך התעלמות מהיריב, הרי הוא צפוי להיכנע לדרישות שלנו ולכרוע תחת הלחץ שנפעיל עליו. מנהיגות פירושה גם להציב יעדים מאתגרים, כדי למתוח את היכולת של המדינה והצבא. אבל אז, כמעט תמיד, מגיע הרגע שבו הציפיות מתנגשות במציאות ובאויב שלמרבה ההפתעה לא מתנדב להפסיד. או אז צריך להתאים את השאיפות והחלומות למציאות. כל עוד המנהיג מסתכל קדימה עם ציפיות הוא נמצא בתודעה "אופטימית", שהזמן והעתיד ישפרו את מצבו.

ההחלטה לחתור לסיום המלחמה, מחייבת ברוב המקרים להסתפק בפחות מהשאיפות שהוצגו. השינוי הזה מחייב מעבר מנטלי ממי שעומד להרוויח למי שנאלץ גם להפסיד, וכפי שציינתי תחושת הפסד (כל הפסד) שנואה על רוב בני האדם הרבה יותר מאשר ההנאה מהרווח. תמיד יש סיכוי שהתקוות יתממשו אם רק נלחץ עוד קצת. טרומן קיווה בסתר ליבו לאחד את הקוריאות, ואז כשהבין שזה לא יקרה לקח לו כמה חודשים עד הגישושים לפתיחת מו״מ. אחרי שהמו״מ נפתח, ארה״ב המשיכה להילחם כמעט שנתיים על סוגיה אחת: החזרת אסירים בכפייה. ג׳ונסון קיווה שהנצחון יגיע למרות שרבים הסבירו שזה לא יקרה. אחרי מתקפת הטט הוא החליט לא להתמודד שוב. מנחם בגין קיווה להסכם שלום עם לבנון, ואחרי שבשיר ג׳מייל נרצח ישראל הגיע להסכם ריק מתוכן כזה: ״ההסכם הזה לא שווה את הנייר עליו הוא נכתב״ אמר לנשיא.

במלחמה הנוכחית, נתניהו יודע שהסיכון שזה יביא גם לסיום כהונתו משמעותי, מה שמעצים את משמעויות הסיטואציה שבה הוא נמצא, ואת נכונותו לקחת סיכונים כקברניט (אין לו רקורד כזה עוד לפני האירוע הנוכחי). יש לו הרבה מה להפסיד.

השקעה שקועה ושינאת הפסד הם שני מכשולים מבניים בדרך לסיום מלחמות. איני מנסה לטעון שישראל צריכה לסיים את המלחמה ובודאי לא את הלחימה, למרות שדעתי על כך שהחזרת החטופים היא היעד העליון של ישראל. אני חושב שאחרי 4 חודשים אפשר להבחין שהמושגים ״נצחון מוחלט״ ו״מיטוט חמאס״ הם ערטילאיים ולא ברורה משמעותם, ספק אם ניתן להשיגם וספק רב בהרבה אם נוכל לדעת שזה קרה. אחרי הגילוי הנאות, גם אם עכשיו זה לא הרגע הנכון, המכשולים המבניים שציינתי בעינם עומדים. במקרה של מלחמת עזה, זאת החזרת החטופים נתקלת במכשולים המבניים הללו ביתר שאת.

מתנצל על הפוסט הציני, הקר, והריאליסטי (מלבד העניין החשוב של החזרת החטופים).