פלונטר אסטרטגי, משבר גיאו אסטרטגי

הפלונטר האסטרטגי של ישראל הוא גם בעימות מול חזבאללה. אם נרצה בזה או לא, הזירות קשורות זו לזו. סיום מלחמה בעזה יביא להפסקת האש בצפון. אם תפרוץ מלחמה היא תעמיד את ההישגים הצבאיים בעזה בסיכון גבוה כיוון שמחיר מלחמה צפונית גדול בהרבה ממלחמת עזה ובהכרח נידרש להקטין את הקשב לזירה זו. ישראל לא יכולה לכפות צבאית את רצונה על חזבאללה, והשאלה היא איך באמצעות הסכם כלשהו, תחת המסגרת של 1701, כי אין לדעתי היתכנות ליצור מסגרת אסטרטגית חדשה, שתבטיח לישראל את פירוק חזבאללה מנשקו. אם ישראל לא תכיר במציאות הזאת, והשקט ישתרר ניאלץ למצוא את עצמנו במציאות שבה אפילו למראית עין לא השגנו שום דבר. כן, גם תגבור של צל"ב ויוניפי"ל בדרום לבנון לצד צמצום הנוכחות של חזבאללה זאת מראית עין. גם בלבנון לא יהיה גורם שיעשה בשבילנו את העבודה.

הפלונטר האסטרטגי הוא שהמלחמה תקועה בסוגיית רפיח ומה אנחנו רוצים ברצועת עזה, בזירה הצפונית, בשילוב בין הזירות ובהיבטים הפנימים של הענקת בטחון לעשרות אלפי אזרחים עקורים מבתיהם כבר 4.5 חודשים. הפלונטר האסטרטגי הוא תולדה של מדיניות "אנחנו לא מוכנים ל…", וחוסר נכונות לדון ב-"מה אפשר להשיג/להסתפק ביום שאחרי"

בהיעדר אופק למלחמה וההתארכות שלה, מתחילים סימנים של משבר גיאו אסטרטגי שמתחולל על ישראל. משבר שיש לו שורשים עמוקים שמקורם בכיבוש, אבל הוא מתפרץ עכשיו בגלל המלחמה בעזה, הניהול שלה, ההתבטאויות של בכירים בישראל, התביעה בהאג ועוד ועוד. אמנם, זאת לא הפעם הראשונה שישראל נראית כמי שעומדת תחת "צונאמי" של חרמות (עוד אין צונאמי), החרם הערבי אחרי מלחמת יום הכיפורים וניתוק היחסים עם מדינות רבות שנלווה אליו היה בודאי משמעותי יותר, אבל אז לישראל היה את הגב המוחלט של ארה"ב, והכלכלה הישראלית לא התבססה על יצוא וקשרים בינלאומיים כמו היום, אלה התפתחו רק אחרי הסכמי אוסלו ופעולות נגד הלבנת הון בראשית המאה ה-20.

על מנת להמחיש שמתפתח כאן גל (שאת גודלו נבין רק כשהאירוע יסתיים): הולנד עצרה אספקת חלפים ל-35-F (אין לזה השפעה מבצעית); חברות טיסה לא חזרו לטוס לישראל; יפן ביטלה חוזה עם אלביט; ספרד ואירלנד קוראים לנשיאת הנציבות האירופית לבחון האם ישראל עומדת בהסכם האסוציאציה שלה עם האיחוד, שעליו בנויים היחסים עם ישראל (איזור הסחר החופשי, שמיים פתוחים, הורייזון ועוד). סביר שזה לא יקרה בקרוב, כי הונגריה וצ'כיה יתנגדו אבל זה משקף את רוח הדברים; ארה"ב, בריטניה וצרפת הטילו סנקציות על מתנחלים – אמנם יש סנקציות על ישראלים, אבל בסוגי פשעים אחרים; תוסיפו לכל אלה את סוגיית החות'ים והמצור הימי בבאב אל מנדב, הצהרות של מלזיה בנוגע לעגינת ספינות ישראליות ואפשר להבין שיש כאן מומנטום.

מעל כל אלה יש את המשבר העמוק של ישראל מול ארה"ב. הגישה הישראלית לבוא בטענות לכל העולם ולא לנסות להבין את מגבלות הכוח והמציאות מתגלית בשיא עוצמתה במשבר מול הממשל. ארה"ב היא הגב האסטרטגי של ישראל, התמיכה שלה היא אחד ממקורות העוצמה וההרתעה של ישראל. חוסר ההבנה של זה בציבור הישראלי והמחשבה שרק הפעולות הצבאיות של ישראל הן מקור ההרתעה הוא שגוי מהיסוד. ישראל לא צריכה להתקפל לכל הדרישות של ארה"ב, היא מעולם לא עשתה את זה. כל פרויקט ההתנחלויות הוא דוגמא מוחשית לכך שהיא לא עשתה את זה. אבל ישראל לא יכולה ללכת לעימות חזיתי מול ארה"ב תוך כדי מלחמה שבה היא זקוקה לסיוע צבאי והגנה בינ"ל של ארה"ב. אי אפשר לאכול את העוגה ולקוות שהיא תהיה שלמה. מול ארה"ב זה הרבה מעבר לרמזים – הסנקציות על מתנחלים אחרי צו נשיאותי שמהווה איום משמעותי לסנקציות נוספות; צו לגבי דיווח ואחריות על אופן השימוש באמל"ח אמריקאי שפורסם ב-8/2 יחייב את ישראל לדווח האם היא עומדת ב:
1. לחימה תקינה – התחייבות כתובה לפיה הסיוע ישמש לפעילות המותרת תחת החוק ההומניטרי הבינ״ל בלבד.
2. סיוע הומניטרי – התחייבות כתובה לפיה יקדמו מאמצים הומניטריים באזורי הלחימה בהם הסיוע הביטחוני משמש, ולא ישבשו מאמצים דומים בהובלת ארה״ב.
3. חובת דיווח – 90 יום מפרסום המזכר ובכל שנה עוקבת, שרי החוץ וההגנה יגישו לממשל ולקונגרס דו״ח מפורט על ביצועי מקבלות הסיוע בהתאם להנחיות. למדינות בלחימה פעילה הדיווח הראשון יהיה תוך 45 ימים.

אפשר כמובן לחשוב שהכל קשור לבחירות בארה"ב, יש להן השפעה, אבל כדאי לזכור שבחירות בארה"ב לא מוכרעות בגלל סוגיות חוץ. המשבר עם ממשל ביידן הרבה יותר עמוק והמשמעות שלו על הבטחון הלאומי של ישראל עלולה להיות מרחיקת לכת. ישראל בלי ארה"ב היא גמד מדיני. הנטייה בישראל לברוח מאחריות למצב ולהאשים אחרים בכך שהם לא תופסים את המציאות כמונו, זה המשתנה היחיד שקבוע לאורך שנים. אם מישהו חושב שבחירתו של טראמפ תהווה חבל הצלה לישראל, כדאי לבדוק האם עימות שלו עם אירופה לא עלול להביא להסלמה ביחסי האיחוד עם ישראל ואת דבריו על הפסקת סיוע בטחוני אם ייבחר.

במישור הפוליטי הפנימי המלחמה בעזה תקועה כיוון שגנץ ואייזנקוט סבורים שמלחמה היא עניין צבאי, והם נמצאים שם כדי להעניק לצה"ל את התמיכה והקונצזוס הדרושים, אבל הם מתעלמים לחלוטין מכך שמלחמה היא אירוע מדיני/כלכלי ובזמן שהם מעניקים לגיטימציה ושרידות לנתניהו, המלחמה נקלעה לפלונטר אסטרטגי ועל ישראל מתרגש משבר גיאו אסטרטגי. הדו"ח והורדת הדירוג של מודי'ס הם שיקוף תמונה של המשבר המשילותי של הממשלה, שבה הם מכהנים: מודי'ס היתה מנפיקה תחזית יציב לדירוג A2 שהעניקה לישראל, אם היו ראיות לכך שמוסדות השלטון מסוגלים לגבש מדיניות התומכת בהתאוששות כלכלית-פיסקאלית. לקבינט המלחמה שבו הם חברים יש אחריות לאסטרטגיה רבתי של ישראל, וזו כוללת גם הכלכלה, יחסי החוץ, המדיניות, הטכנולוגיה והחברה ולא רק את הניהול הצבאי של המלחמה.

האם יכולה להיות תפנית חיובית? כמובן. מלחמות הן ממלכת חוסר ודאות. לצערי, איני מעריך שיש לזה סיכוי גבוה. גם חיסול סינוואר לא יביא לתפנית אסטרטגית, את הדילמות הגדולות הוא לא ישנה. הוא ימתיק את הגלולה המרה.

נשאלתי מה אני מציע, הרי זאת לא חוכמה רק להעביר ביקורת. אז אמנם מי שבאחריותה לעצב מדיניות זאת ממשלת ישראל וזה מצחיק לזרוק הצעות מהיציע אבל לא אסתיר את דעתי: ישראל צריכה לחתור להסכם החזרת חטופים שיביא להפסקת אש ממושכת בלחימה בעזה. זה יהיה הסכם כואב שיביא לשחרור אסירים רבים, כולל כאלה עם דם על הידיים. זה לא יהיה ביחס של 1:3, אפילו לא קרוב לזה. הוא גם יביא לעצירת המלחמה באופן שקשה יהיה לחזור ללחימה עצימה ממנו. אם שואלים אותי, המלחמה מהווה פוטנציאל למהלך מדיני שכולל חזון פלסטיני למדינה בעתיד (למרות שאיני מאמין שתהיה כזאת), אבל זה יקדם שלום עם הסעודים. הסיכוי שזה אפשרי במציאות הישראלית הנוכחית, קלוש; בצפון, הסדר שירחיק למראית עין את חזבאללה מהגבול, יפרוס כוחות נוספים של צל"ב במימון חיצוני (זה יעניק קצת כסף לכלכלה הלבנונית), אבל זה לא באמת יפרק את חזבאללה;
כמובן שזה על רגל אחת, ויש לזה הסתעפויות, מורכבויות ונקודות כשל. אבל זה פוסט ארוך גם ככה, וממילא איני מעצב את המדיניות של ישראל. כן, וזה לא מעניק לישראל נצחון מובהק אסטרטגי, כי אין כזה נצחון בנמצא לאור ניהול המלחמה עד כה (ספק אם היה כזה אחרי ה-7/10). ישראל צריכה לחתוך הפסדים, למרות שצה"ל מנצח בשדה הקרב.