אחת לכמה חודשים כשאני רוצה לנסות להרהר בסוגיות שנוגעות לבטחון הלאומי של מדינת ישראל אני חוזר לספרו הנפלא של אבנר יניב – פוליטיקה ואסטרטגיה לישראל. יניב למרבה הצער נפטר בטרם עת בגיל 50 והספר יצא לאור כשנתיים אחרי מותו בעזרת ביתו. הספר של יניב נדיר במחוזות של ישראל כיוון שהוא מצליח להסביר בדיוק רב סוגיות מהותיות של הבטחון הלאומי של מדינת ישראל ב-45 שנותיה הראשונות. בימים אלה כשמלחמת עזה הראשונה עדיין מתנהלת, חשוב לנסות להבין מה המתקפה של חמאס גרמה לנו. לא על מנת לדון בשאלה האם להיכנס לרפיח, אלא בניסיון להתיישב בקליניקת הפסיכולוג ולדבר על ״מה זה עשה לנו״. להתחיל בטיפול שיימשך שנים. איני מנסה לשוות לעצמי את הרקורד של יניב, הוא מקור השראה. במהלך החודשים הקרובים אני אנסה להעלות על הכתב השערות על מה קרה לנו. הפרק הראשון בסדרה – על כורסת הפסיכולוג – הוא על התנפצות האשליה של ההרתעה הצבאית.
רוב אזרחי ישראל מכירים את תפיסת הבטחון של בן גוריון – הרתעה, התרעה, הכרעה. מבלי להיכנס לשאלה האם זאת תפיסת בטחון (זאת לא) הרציונל הפשטני מאחורי התפיסה הזאת אמר – ישראל מעוניינת להרתיע את אויביה כדי שלא יפתחו במלחמה, להבטיח שתהיה לה התרעה במידה ויש בכוונתם לעשות זאת על מנת שתוכל לגייס מילואים, ואז להכריע את המלחמה שנגזרה עליה. שלושת המונחים לא בוררו לעומק, ובגלל הפשטות שהם מבטאים היה ניתן להאמין שכולם מסכימים על מה הן אומרים. כך למשל, המונח הכרעה התייחס הלכה למעשה להסרת איום מיידי שיש על מדינת ישראל (כמו צבא מצרי בסיני שמתכוון לתקוף) ומודעות מלאה לכך שאין בכוחנו להכריע את מדינות ערב (כמו שארה״ב את יפן) ולכפות עליהן ״שלום״.
הפוסט הזה יתמקד בניסיון ראשוני להבין את המונח הרתעה. מדינת ישראל היא מדינה קטנה בתוך מרחב עוין של מאות מיליוני ערבים, ללא משאבי טבע רבים (גם תגליות הגז לא משנות את זה), שכדי לשרוד במרחב חייבת להתבסס על כוח אדם איכותי (תוצר של מערכת חינוך טובה), שיאפשר לה לייצא שירותים (תוכנות, הנדסה, ועוד). התנאי לפיתוח כלכלי, מדע והשכלה באיכות טובה הוא שקט בטחוני ממושך ככל הניתן, כיוון שמלחמות הן לא כר פורה להתפתחות כלכלית. בישראל מאמינים שאת הצורך להשיג שקט בטחוני ממושך ככל הניתן משיגים ע״י ״הרתעה״, ש״מוגדרת״ (לא רשמית) – יצירה של פחד אצל האויבים שלא לפתוח במלחמה נגדך.
ברצוני לערער על ההגדרה הזאת בשני היבטים – האחד, לא תמיד כשאין מלחמה זה נובע מכך שהאויבים מורתעים מאיתנו. למשל, ב-2011 נפתחה מלחמת האזרחים בסוריה, שהביאה את חזבאללה לחשש מפני איום קיומי, אם דעא״ש ישתלטו על המדינה וינתקו את צינורות האספקה של הארגון, ויתקפו אותו ממזרח. בשנים האלה לחזבאללה לא היתה יכולת לפעול מול מדינת ישראל, לא כי הוא חשש מאיתנו, כי היו לו בעיות יותר חמורות, וזה בלי לשאול את השאלה האם היתה לו כוונה לעשות את זה מסיבות אחרות. ירדן ומצרים לא תוקפות את מדינת ישראל לא רק בגלל שהן מורתעות מכוחנו, אלא כיוון שהן לא רואות בזה אינטרס או צורך.
השני והחשוב יותר, הרתעה אינה נובעת רק מהכוח הצבאי הישיר שיש לך (כמה מטוסים, טנקים וחיילים), הרתעה היא במידה רבה בבואה של מידת הבטחון העצמי שיש לך שמשפיעה על האופן שבו אתה מתנהל בסוגיות בטחון אסטרטגיות. אין בכוונתי לטעון שיש לזה תשובה פשוטה כמו ״להגיב לכל בלון מעזה״, מידת הבטחון העצמי היא עניין סבוך בהרבה להבנה או למדידה, ועוד יותר מזה להסתכלות אמיתית במראה. האם חברה ביקורתית היא חברה חלשה יותר כיוון שביקורת משקפת מחלוקות וחוסר לכידות או שמא חברה ביקורתית היא חברה בעלת בטחון עצמי שמאפשרת ויכוח נוקב ובירור סוגיות יסוד עקרוניות. אני סבור שזאת האפשרות השניה, אבל אין לי יכולת לגבות את טענתי בהוכחות.
בראשית ימיה של המדינה היתה מחלוקת בין בן גוריון לידין הרמטכ״ל. בעוד שהראשון גרס שצה״ל צריך להיבנות כצבא הגנתי (על מנת להשקיע את המשאבים בעליה ובהתפתחות המדינה), שבמידה ותיפתח מלחמה יוכל להגן, ואחרי גיוס מילואים שנדרשים למשק, יעביר את המלחמה לשטח האויב ויסיר את האיום המיידי, השני גרס שצה״ל צריך להיבנות כצבא התקפי עם טנקים ומטוסים על מנת שיוכל לתקוף ראשון במידה ונזהה כוונה לתקוף אותנו. ידין טען שזה יהיה הרבה יותר חסכוני בכוח אדם לתקוף ראשונים. בן גוריון קיבל את התפטרותו של ידין לאור המחלוקת הזאת, כיוון שלא היה מוכן להשקיע את המשאבים הדרושים להצעתו של ידין. לא חלפו שנתיים ובניין הכוח הערבי הביא את בן גוריון לשנות את גישתו וב-1956 הוביל את ישראל למלחמת מנע, כשבתווך הוא מכנס ישיבת ממשלה ובה מציג מסמך 18 הנקודות שעד היום יש שמכנים אותו ״תפיסת הבטחון של בן גוריון״. בשנים אלה התפתחו מסמכים על ״קווים אדומים״ שמחייבים את ישראל לצאת למלחמה. תפיסה שנשחקה אחרי מלחמת ששת הימים. לעניין ההרתעה בשנותיה הראשונות של המדינה צבאות ערב לא תקפו בשנית לא בגלל ששליטי ערב היו מורתעים, אלא בעיקר בגלל שבמדינות ערב היו הפיכות משטריות חדשות לבקרים, והן היו עסוקות בענייניהן.
ליניב יש שתי אבחנות נהדרות בספרו לגבי מלחמת קדש שחשובות גם לימינו אנו ולסוגיית ההרתעה – הראשונה: ״הסיבה הבלתי אמצעית למבצע קדש היתה תחושה ישראלית חריפה, שהתמוטט מאזן ההרתעה שנוצר עם סיום מלחמת השחרור״. פרשנותי לדברים היא שלמעשה מה שקרה הוא שהתחיל להתערער מאזן הכוחות, סוגיה שניתן למדוד אותה במספרים, אבל יותר מכך זה הביא להתערערות הבטחון העצמי של ישראל בדבר כוחה ויכולתה לשרוד במלחמה צפויה.
השניה: ״קדש העניק לישראל תחושה חדשה ובלתי מוכרת של בטחון עצמי. אמנם פה ושם תורגמה תחושה זו ליהירות והתנשאות, אך בסך הכל נמצא שביל הזהב שבין יוהרה לבין חוסר בטחון״. היכולת למצוא את שביל הזהב יכולה להתקיים רק כאשר יש לך בטחון עצמי אמיתי ולא כאשר אתה צריך לכסות על פחדיך באמצעים מלאכותיים כמו מילות רהב ודיבורי סרק. זאת היתה המומחיות של שליטי ערב, ובראשם נאצר. כשיש לך בטחון עצמי מתאפשרת גם מידה של צניעות, הכרה במגבלות הכוח, ויכולת לשקף לאזרחים תמונה מפוכחת של האתגרים והבעיות ולא להבטיח להם ״נצחון מוחלט״.
הסתירה המובהקת ביותר לטענה שהרתעה מבוססת רק על כוח צבאי התקבלה אחרי מלחמת ששת הימים. ישראל השיגה במלחמה את גדול נצחונותיה הצבאיים על 3 צבאות ערב, אבל קרבות בחזית הדרומית התחדשו תוך חודשים ספורים, ולאחר שנתיים נפתחה מלחמת ההתשה. הפעולות הטקטיות של ישראל במלחמת ההתשה היו רבות דמיון ותעוזה, היא הנחיתה על המצרים מהלומות כואבות. יכולת הביצוע היתה יוצאת מן הכלל וצה״ל הפגין דבקות נדירה במטרה. זה חיזק את תחושתם של ישראלים רבים שאנחנו כל יכולים, בעוד שבפועל המציאות האסטרטגית היתה מורכבת יותר. יניב מתאר את זה ״אווירה זו גם עודדה נטיה שלא לראות את היעד האסטרטגי מרוב עצים טקטיים [מישהו אמר מב״מ?]. מבריקים ככל שהיו כל הפעלולים הללו, האסטרטגיה הכוללת של ישראל בין 67-73 היתה סכמטית, קופאת על שמריה, רווית סתירות וגדושה בהנחות מוצא שכוחן היה יפה בזמנים אחרים…״.
ישראל נדהמה מהנצחון לא פחות ממה שהערבים נדהמו מהתבוסה. זה ערער את היכולת למצוא את שביל הזהב בין היוהרה לבטחון העצמי. יש לא מעט סוגיות שבהן יש דמיון בין ה-6/10/73 ל-7/10/23, אני רוצה להדגיש כאן אחת שלא ראיתי שמדברים עליה, את העובדה שישראל איבדה את יכולת למצוא את שביל הזהב הדרוש, אבל לא מאותן סיבות שזה קרה אחרי 67. אז זה נבע משכרון הנצחון הצבאי, שבא אחרי תקופת חששות מוגזמים וחרדות קיומיים שקדמו למלחמה. הפעם זה קרה כתוצאה מתהליכים פנימיים מתמשכים שבאו לשיאם במחלוקות סביב ההפיכה המשטרית.
מלחמת יום הכיפורים ערערה מהיסוד את תחושת הבטחון העצמי של ישראל. עד כדי כך ערערה שמוטה גור חשש שסאדאת עושה לנו תרגיל הונאה בבואו לישראל בסוף 1977. התערערות תחושת הבטחון העצמי הביאה את ישראל לעשור אבוד של השקעה בבטחון, אבל למרות כל זאת ישראל של מלחמת יום הכיפורים היתה מדינה חזקה צבאית, וגם אחרי המלחמה היא נשארה כזאת. תחושות האיום הקיומי התפוגגו במהירות עם חתימת הסכם השלום, ששינה מהיסוד את מאזן האיומים על מדינת ישראל.
לכאורה, אם הרתעה היתה מבוססת על כוח צבאי, חמאס לא היה אמור לצאת למתקפה, הרי ברור לו שישראל חזקה ממנו עשרות מונים, כפי שאנחנו רואים בשדה הקרב. העובדה שהוא יצא למתקפה רחבה כזאת, ואני לא מאלה שסבורים שחמאס התאכזב מגודל ההצלחה שלו, צריכה לסמן לנו שהרתעה היא מושג חמקמק הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. אני רוצה להציע בצניעות, שהמרכיב הבסיסי עליו מבוססת הרתעה הוא בטחון עצמי. בטחון עצמי של אומה משקף את יכולתה למצוא את שביל הזהב בין יוהרה לבין חוסר בטחון, בין יכולתה לקיים ויכוח פוליטי נוקב ליכולתה להסכים גם על ערכים בסיסיים.
אבנר יניב כתב ש״רבים מההסברים למחדל של 1973 נוטים להדגיש טעויות חברתיות, כשלי חשיבה ובעיות של תקשורת בצמרת צה״ל…״, אלה כמובן סיבות נכונות. אבל יניב מצביע גם שהתקופה שבין 67 ל-73 היתה תקופת מעבר משולבת של הממסד הישראלי, בין הדור הפוחת של המייסדים לדור הצעיר שהגיע לפרקו, ובין המעבר של הסדר החברתי שבו שלטו יוצאי אירופה לסדר חברתי של עדות המזרח, ומחלוקת מעמיקה על עתיד השטחים ש״נתפסו/נכבשו/שוחררו. כמדומני שבחלוף 30 שנים מהוצאת הספר, ניתן למצוא את הדמיון ל-5 השנים שעברו על ישראל מאז שהלכנו לסבבי בחירות לא נגמרים, חווינו קורונה ואת המשבר של השנה החולפת.
אני לא חולק על כך שהרתעה מבוססת גם על כוח צבאי, הרי חזבאללה מרתיע אותנו בגלל עוצמתו הצבאית, אבל אני מנסה לומר שלהרתעה יש עוד מרכיבים שמאפשרים ״להקרין הרתעה״ – בטחון עצמי שמאפשר למצוא את שביל הזהב בין יוהרה לחששות.
אם הגעתם עד הלום אני ארשה לעצמי תוספת פוליטית, בנימין נתניהו הוא בעיני משקף את הדיסוננס שנוצר מחוסר בטחון עמוק למדיניות ההרתעה של מדינת ישראל ולצורך להיתפס כמנהיג חזק. על פני 15 שנים ניתן לומר שהוא חושש מהפעלת כוח בצורה קיצונית, שלתפיסתי משקפת את היעדר הבטחון העצמי. הדיון בישראל נתקע על כך שלזכותו שהוא נמנע ממלחמות מיותרות למרות שהימין דחף אותו לכאלה, אבל בפועל זה הרבה יותר עמוק. הוא נמנע גם מחיכוך עם חזבאללה בצפון לאורך שנים רבות, לא ממלחמה, מחיכוך. הימנעות שגרמה לפגיעה בהרתעה של ישראל כי היא שיקפה חוסר בטחון עצמי. אבל זה לא מספיק, נתניהו כיסה על חוסר הבטחון במילות רהב על היותו ״מנהיג חזק״.
מתקפת חמאס ב-7/10 לא פגעה בהיותה של ישראל מדינה חזקה עם צבא חזק כפי שרואים בעזה, כמו שמלחמת יום כיפור לא פגעה בעוצמתו של צה״ל, הוא הוכיח עצמו כצבא חזק. מתקפת ה-7/10 פוצצה את בועת הבטחון העצמי שהייתה בישראל, ולאור הקרעים החברתיים שלא נעלמו, היא מערערת מהיסוד את האופטימיות הכללית לעתידה של המדינה (בשונה ממלחמת יום כיפור). זה בא לביטוי בתמיכה הרחבה במלחמה ומנגד בחוסר התמיכה בממשלה, איני מכיר דוגמא כזאת בהיסטוריה של המלחמות. אני חושב שבלי לשקם את תחושת הבטחון העצמי, לא בסיסמאות וקלישאות אלא באמת, ישראל לא תוכל לשקם את הרתעתה אחרי המלחמה. להישגים בשדה הקרב אין כמעט השפעה על זה.
"ואני לא מאלה שסבורים שחמאס התאכזב מגודל ההצלחה שלא,"
לא צריך להיות 'מגודל ההצלחה שלו' ?
תודה, תוקן
מיצטער אבל לא היצלחתי להבין עד הסוף את המישפט הזה על החמאס שהיתאכזב מגודל ההצלחה שלו. יש סתירה פנימית במישפט. אודה מאד להבהרת הכוונה.