הניסיון הישראלי להשיב את היחסים עם פוטין לסידרם, בין היתר ע"י ניסיון למנף את מבצע 'מגן לצפון' הוא טעות אסטרטגית.אמנם בראיית הרוסים לבנון איננה דומה לסוריה ועדיין, לבנון היא קו שבר בסכסוך הסוני-שיעי. לאורך שנים רבות הפוליטיקה בלבנון הושפעה מהמאבק הסעודי-איראני, אלו תמכו בסונים (ובחארירי) ואלו בחיזבאללה. כאשר סעודיה השפיעה על סוריה ואסאד היה איזון רב יותר.
מעורבות בלבנון בעיניים רוסיות מאפשרת העמקת המעמד שלה בעיני כל המדינות באזור ולא רק איראן וטורקיה. זה לא נורא חשוב, אבל זאת הזדמנות במחיר נמוך מאוד.
זה רק מתעצם לאור האופן שבו טראמפ מתנהל ועזיבת סוריה, שגם הן יובילו להתקרבות סעודית לרוסיה (אני מזכיר שמצרים כבר רוכשת מערכות נשק ברוסיה).
בנוסף, מעורבות בלבנון מאפשרת מנוף על ישראל, גם כדי להפסיק את התקיפות בסוריה.
קשה להתעלם מהחולשה במעמדו של טראמפ בעולם, אין ואקום. פוטין מזהה הזדמנות לפגוע עוד במעמד של ארה״ב ונאטו (שהוא מייחל לפרק אותה), וישראל שמזוהה יותר מכל עם העוצמה האמריקאית היא אמצעי מוצלח.
לבסוף, ההצהרות על צינור גז מישראל לאירופה מחייבות ליצור בטחון שהדבר לא יקרה. מעורבות בלבנון היא תעודת ביטוח.
לכן, בנקודת הזמן הנוכחית ישראל צריכה להתפכח ולהבין שהיעד איננו החזרת התיאום עם הרוסים. המטרות של פוטין מנוגדות לאלו של ישראל בכלל, ובסוריה בפרט. באמצעות משיכת ישראל באף בסוגיה הסורית, פוטין מנצל הזדמנות בסוגיה נוספת (גם אם משנית בעיניו). ישראל נמשכת למלכודת כמו פרפר לאש.
אנחנו לא רוצים את פוטין מעורב בלבנון, או למצער כמה שפחות.
