ההחלטות הקובעות במלחמת עזה

רעשי המלחמה, מחיריה (הרוגים, פצועים, נזק כלכלי ועוד), חוסר הוודאות הגדול שאופף את ההתפתחויות, כותרות העיתונים הסותרות, הדלפות שונות ומבצעי התודעה מטשטשים את היכולת שלנו לנתח ולהבין מהן ההחלטות החשובות שמתקבלות. הרי קורים כל כך הרבה דברים במהלך המלחמה, ואנחנו מקווים שהכל מתוכנן, מסודר והגיוני על מנת להשיג את המטרות החשובות. אבל בפועל לא הרבה החלטות "קובעות" נדרשות, שמתוות את כיווני המלחמה ומשפיעות על המגמות החשובות בקומה האסטרטגית. בפוסט הקרוב אנסה להצביע על ההחלטות הקובעות שהתקבלו במלחמת עזה החל מה-7/10, גם החלטה לתת לדברים להתרחש מבלי להחליט היא החלטה. כמובן שבגלל חומרת המצב התקבלו החלטות חשובות בקצב יותר משמעותי מאשר בסוגיה הגרעין האיראני, שלגביה התקבלו 7 החלטות אסטרטגיות, כפי שבחנתי בעבר.

7/10 – הכרזת מצב מלחמה וגיוס של מאות אלפי אנשי מילואים

המדיניות נגד הגרעין האיראני במבחן התוצאה

ההחלטה הראשונה שהתקבלה היתה לגייס (כמעט) את כל צבא המילואים במהירות האפשרית ולהכריז על מלחמה לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים. במבט לאחור ההחלטה הזאת נראית מובנת מאליה, אבל אני חושב שהמהירות שבה היא התקבלה לא כזאת. בזכות ההחלטה הזאת מדינת ישראל הצליחה לייצב הגנה בצפון ובסופו של דבר אחרי יומיים שלושה לטהר את האזורים שנכבשו ע"י חמאס בדרום.

ההחלטה שלא לפתוח מלחמה בצפון

לפי פרסומים בתקשורת ישראל שקלה לפתוח מלחמה מול חזבאללה, עוד בטרם פלשה לעזה, בשבוע הראשון של המלחמה. החלטה לפתוח במלחמה בצפון היתה מביאה למלחמה כוללת בשתי חזיתות, במציאות שבה יש חוסר אמון וסימני שאלה לגבי יכולתו של צה"ל לפלוש קרקעית לעזה או ללבנון. סימני שאלה שהוסרו לאור תוצאות הפלישה, אבל את זה אנחנו יודעים רק עכשיו. בנוסף, ניתן לראות שגם בחלוף חצי שנה של מלחמה בעזה, ישראל לא הצליחה להשלים את הפעולה הצבאית למול האויב החלש מבין השניים, כך שפיצול הכוחות היה מביא לפגיעה במאמץ המרכזי של הצבא.
במאמר מוסגר, אני חושב שהמסגור שנתניהו בלם את פתיחת המלחמה בצפון הוא מסגור מעוות, שמרמז לכך שזאת החלטה שהיה צריך לקבל. ההחלטה הקובעת היתה לא לפתוח במלחמה.

ההחלטה לפנות את ישובי הצפון

ב-18/10 הסמיכה הממשלה את ראש הממשלה ושר הבטחון לפנות 51 ישובים בצפון עד לטווח 5 ק"מ מהגבול, אחרי שכבר החל פינוי של ישובים 27 ישובים שנמצאים פחות מ-2 ק"מ מהגבול. ההחלטה התקבלה 11 ימים אחרי שפרצה המלחמה, לפני הפלישה לרצועת עזה. אני סבור שלא ניתן לחזור לאחור ולנתח את השיקולים שהיו לנגד מקבלי ההחלטות, בדיעבד אני חושב שניתן לומר שלהחלטה לפנות את הישובים היתה השפעה על יכולתו של חזבאללה לנהל מערכה באש מתוחמת על הגבול (אגב, לטעון שצריך לעשות שימוש באזרחים כדי להגביל את חופש הפעולה של חזבאללה זה לא פשוט), ובוודאי שיש להחלטה הזאת משמעות בראי הבעיה האסטרטגית שישראל צריכה להתמודד איתה כרגע. לא בטוח שהחלטה אחרת היתה מונעת את הבעיה של צפון המדינה אחרי חצי שנה של מלחמה, הרי קשה להאמין שניתן היה לקיים אורח חיים נורמלי בצפון לולא היה מוחלט לפנות את הישובים.

ההחלטה לפלוש קרקעית לעזה

אחרי הרבה התלבטויות (לפי דיווחים אמינים)שנמשכו שלושה שבועות, נתניהו והקבינט החליטו להורות לצבא לפלוש לצפון הרצועה כדי לכבוש את עזה, וישובי הלוויין שלה. בשלב הזה לכולם היו ספקות לגבי היכולת של צה"ל, והיתה חוסר ודאות רבה כיצד תתפתח המלחמה.

ההחלטה לפלוש רק לצפון הרצועה ולפנות את האזרחים דרומה

כיוון שאיני מעורב בקבלת ההחלטות חשוב לי לציין שמה שאני כותב כאן הוא פרשנות/דיעה, שאת מידת הנכונות שלה אפשר יהיה לבחון רק בעתיד. ההחלטה לפנות את תושבי צפון הרצועה דרומה, לא חשוב לאן ולפלוש רק לצפון הרצועה נבעה לדעתי מחוסר הבטחון לגבי היכולת של צבא היבשה, הרצון לרכז מאמץ מרכזי אחד, ולא לפצל את המאמצים (כדאי לזכור שהכניסה לרצועה חייבה סד"כ של כ- 16 חטיבות (לפי פרסומים ברשת). ההחלטה הזאת משפיעה על חופש הפעולה של ישראל היום, כיוון שהפליטות שנוצרה ברצועה היא בין הגורמים שמגבילים את הלגיטימציה שלנו לפעול ברפיח (יש עוד גורמים).
אפשר גם לטעון שההחלטה להמתין כ-3 שבועות עד תחילת התמרון היתה החלטה קובעת, אני חושב שהיא לא היתה כזאת. בזמן הזה ישראל צברה לגיטימציה והתכוננה לפעולה, וגם בראית בדיעבד זה לא זמן שחסר לנו במלחמה.

עסקת החזרת חטופים

כשלושה שבועות מתחילת הפלישה לעזה, ואחרי שהתברר שצה"ל נוחל הצלחה בשדה הקרב, החליטה הממשלה לקבל את ההצעה לעסקה שתחזיר חטופים בתמורה לשחרור אסירים והפוגה קצרה בלחימה. היו ספקות לגבי היכולת לחזור באותה תנופה למלחמה, והיו ספקות האם חמאס יעמוד בהסכם, אבל המלחמה נמשכה בתנופה, והחטופים הוחזרו.

פיצוץ עסקאות החטופים וחידוש המלחמה

כעבור 9 ימים התחדשה המלחמה, ישראל החליטה שלא לקבל את ההצעה החלקית של חמאס ליום ההפוגה והעדיפה לחזור למלחמה. תנופת המלחמה חודשה בהצלחה.

ההחלטה לפלוש לחאן יונס במקביל לטיהור וכיבוש צפון הרצועה

עם חידוש המלחמה ישראל החליטה להרחיב את הפלישה הקרקעית גם לחאן יונס באמצעות הטלת אוגדה נוספת למלחמה (98), אחרי שהתבהרה התמונה שחזבאללה לא רוצה לפתוח במלחמה נגד ישראל. כפי שניתן לראות בגרף המהלך הזה הגיע למיצוי באמצע ינואר, ישראל השלימה השתלטות/כיבוש/טיהור על כ-60% משטחי רצועת עזה.

ההחלטה להתעלם מהסוגיה ההומניטרית

מיד עם פרוץ המלחמה עוד לפני הפלישה הקרקעית ישראל הכריזה שהיא לא תספק סיוע הומניטרי לעזה, לשכת ראש הממשלה אמרה את זה במפורש, השר ישראל כ"ץ התחייב לנתק את הכל לרצועה. אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד והחל מדצמבר ישראל מוצאת את עצמה עסוקה בסוגיה ההומניטרית עד מעל לראשה. האבסורד הגיע לשיאו כאשר שרים מתוך הממשלה עודדו ותמכו בהפגנות (בפועל ובדיבורים) לחסימת אספקה הומניטרית שהממשלה החליטה להעביר. אפשר להתווכח האם ברצועת עזה יש בעיה הומניטרית בכלל, ואפשר גם לטעון שהתספוק האווירי של מדינות רבות הוא סתם למראית עין, ואפילו לטעון שארה"ב תשקיע משאבים ומאמץ בהקמת מזח לאספקה מהים בעזה כי ביידן תלוי בכמה מצביעים במישיגן, איני רוצה להיכנס לוויכוח הזה כי אין ממנו מוצא. הנקודה החשובה היא שהסוגיה ההומניטרית יושבת על צווארה של ישראל בחודשיים שלושה האחרונים כמשקולת כבדה שהיא לא מצליחה להסיר. העובדה היא שההחלטה האסטרטגית בעניין לא התקבלה מתוך ניתוח רציני על התפתחויות אפשריות ועל מה רוצים להשיג, אלא מתוך תחושת כעס ונקם.

החלטה לנהל לחימה מוגבלת מול חזבאללה

ישראל בחרה לנהל מול חזבאללה עימות מוגבל בהיקפו ולהימנע מהידרדרות למלחמה. במסגרת הלחימה מול חזבאללה, צה"ל נערך בהגנה והשתדל לצמצם את התקיפות של חזבאללה ע"י הגנה אווירית וסיכול חוליות של הארגון בתוספת של סיכול ממוקד של מפקדים בכירים יותר ומעט תקיפות עומק. בסך הכל צה"ל הצליח להרוג לחזבאללה כמות מכובדת של לוחמים, באופן שאני משוכנע שמשפיע על ההחלטות של נסראללה, אבל דרך הפעולה הזאת לא מאפשרת לתושבי הצפון לחזור לבתיהם, וגם לא להיערך לעתיד, וכמובן שלא ניתן להסיר את האיום ולמנוע לחלוטין פגיעה בישראל, שבחלוף חצי שנה היא מצטברת להיות ניכרת. למען הסר ספק, איני סבור שצה"ל יכול היה לפעול טוב יותר במגבלות האסטרטגיות שהממשלה קבעה. החלטת הממשלה נובעת מכך שהיא העדיפה להתמקד בחזית הדרומית ולא לפצל את המאמצים.

ההחלטה להתעמת עם ארה"ב

ההחלטה להתעמת עם ארה"ב וממשל ביידן על המשך המלחמה היתה החלטה מודעת. אני סבור שהמטרה שלה היתה לגלגל את האחריות לכך שהם אלה שעצרו אותנו מהשגת הנצחון המוחלט, אבל אפשר שלא להסכים על זה ולחשוב שהעימות נוצר רק בגלל שלביידן יש בחירות ובישראל ההחלטות מתקבלות מסיבות ענייניות בלבד. השורה התחתונה שהעימות עם ארה"ב מגביל את חופש הפעולה של ישראל במידה ניכרת, עד כדי איום בעצירת המלחמה ע"י החלטת מועצת הבטחון אם ישראל תפלוש לרפיח מבלי שיווצרו תנאים מתאימים.

ההחלטה שלא להחליט מה המהלך הצבאי הבא

החל מאמצע ינואר הסתיים המהלך הצבאי העיקרי בחאן יונס ומאז ישראל התחילה לצמצם את הכוחות ברצועה ולעבור למה שהיה אמור להיות שלב ג' מבלי להכריז שעברנו לשלב הזה. לפי ההצהרות הרשמיות הפעולה ברפיח הוצגה לממשלה אבל זאת בחרה שלא לאשר אותה. בעיני היה ברור שבמציאות האסטרטגית שנוצרה ישראל תתקשה לפעול ברפיח, ארה"ב הבהירה לנו את זה, והיה ברור שהשילוב של הבעיה ההומניטרית, הזמן שמתארך, הירידה בלגיטימציה (זאת טעות לחשוב שאחרי 4 חודשים העולם זוכר רק את מה שקרה ב-7/10) לא מאפשר מהלך צבאי נוסף. יותר מכך, צה"ל מתח את אנשי המילואים בצורה שלא ניתנת לדמיון, חלקם עשו 4 חודשים ויותר בצו 8, יש גבול לכמה אפשר למתוח את זה מבלי שזה ייקרע. בנוסף, המו"מ על עסקת חטופים נוספת התחיל והדילמה האם להורות על מבצע או לתת לזה סיכוי עמדה בפני קבלת ההחלטות. אבל גם אם לא מסכימים על מה שכתבתי כאן ההחלטה שלא להחליט היתה החלטה קובעת ואחד הגורמים המרכזיים למבוי הסתום שאני סבור שהמלחמה נמצאת בו.

הימנעות מהחלטה וקידום של מהלכים מי ישלוט ברצועה

ממשלת ישראל לא החליטה מה היא כן רוצה שיהיה ברצועת עזה., היא החליטה שזה לא יהיה חמאס. היא נמנעה מהחלטה שזאת תהיה הרשות הפלסטינית או מי מטעמה, בטענות שעיקרן שהרשות היא גורם שיעודד טרור כמו חמאס או לא הרבה פחות גרוע ממנו. היו אמירות רפות לגבי ניסיון אולי לעשות שימוש בחמולות מקומיות, אבל הניסיון הזה לא באמת הוחלט וגם לא באמת יצא אל הפועל בצורה רצינית. גם אמירות כלליות על כוח ערבי או משהו כזה נאמרות לפרקים, כולל ע"י שר הבטחון בימים האחרונים.
אבל בפועל ממשלת ישראל לא החליטה בנושא, והנייר שראש הממשלה פרסם בתקשורת לפני הדיון בקבינט הוא לא באמת נייר רציני שעוסק ביום שאחרי.

פלונטר אסטרטגי, משבר גיאו אסטרטגי

אני סבור שהסיבה לכך היא שנתניהו יודע שהמחלוקת על היום שאחרי לא ניתנת לגישור בקבינט, בין סמוטריץ ובן גביר שמעוניינים בכיבוש הרצועה, ואז לא צריך לדון ביום שאחרי לבין אחרים שסבורים שאסור שישראל תשלוט ברצועת עזה, כיוון שנשקע בחול העזתי. אמירות כמו תהיה שליטה בטחונית ישראלית אינן מחליפות החלטה קשה, כיוון שאחריות כזאת פירושה גם אחריות אזרחית. להחלטות האלה יש השפעה על הפעילות הצבאית ומטרותיה, בהיעדר החלטה צה"ל פעול כראות עיניו, ועושה את המיטב למחר בבוקר. השאלה האם הפעולה הצבאית מועילה, אינה ניתנת לבירור כרגע.

סירוב להצעות לפתיחת תהליך מדיני כחלק מארכיטקטורה ליום שאחרי

המלחמה שהתרגשה על ישראל היא מלחמה רב זירתית (כולל איומים מתימן, סוריה ועיראק). בפועל, היא חלק מעיצוב המזרח התיכון ע"י איראן כאשר כל השחקנים האזוריים צופים ומסתכלים בנעשה. אם בתחילת הדרך מדינות ערב קיוו שישראל תחסל להם את הבעיה של חמאס במהירות, היום הן כבר מבינות שהמצב הרבה יותר מורכב, וכוחה של הקואליציה האזורית האיראנית ניכר. ישראל מסרבת לפרוץ את גבולות המלחמה באמצעות מהלכים מדיניים רחבים יותר שארה"ב הציעה.

אני יודע שאפשר לטעון שלא הגיוני שהפלסטינים יהנו מהמלחמה שכפו עלינו ביוזמתם, אבל זה עיסוק חוזר במה אנחנו לא מוכנים שיקרה. העניין הוא שבאירוע אזורי רחב היקף כזה, רק ע"י הרחבתו ישראל עשויה להשיג גם מגמות חיוביות ביום שאחרי. לא בהכרח זה יצליח, הסיכויים לא גדולים. אבל ממשלת ישראל לא מוכנה לאפשר כל סיכוי. זאת ההחלטה שלה.

הימנעות מהחלטה מה חשוב יותר המשך המלחמה וחיסול חמאס או עסקת חטופים

מראשית המלחמה אני טוען שהיעדים האלה סותרים, גם אם ממש מתעקשים לומר שזה בא ביחד. החטופים הם תעודת הביטוח של חמאס, ובלי שיבטיח את סיום המלחמה הוא לא יהיה מוכן לעסקת חטופים כוללת וסופית. התקווה של חמאס שהעסקה הראשונה תוביל למהלך שיביא לסיום המלחמה התבדתה, ואחרי הפלישה לחאן יונס הוא גם הבין שישראל לא תעצור. לדעתי, המתח הזה קיים וידוע כבר מאמצע ינואר, זה מעגל שלא ניתן לרבע אותו. ממשלת ישראל אולי קיוותה שהוא תוכל לחמוק מהחלטה, ומשהו חיצוני יקרה (אולי אפילו שיעצרו אותנו) אבל היא החליטה לברוח מהחלטה איומה וקשה – בין אימת הציבור שדורש את השמדתו המוחלטת של חמאס, לבין אימת ההשלכות שהחטופים יופקרו לגורלם וימותו בשבי. כך מצאנו את עצמנו באביב, לפני פסח במבוי סתום וחשש שהמנוף העיקרי של ישראל (המשך המלחמה) ילקח מאיתנו והמצב האסטרטגי יחמיר. במקביל, ההפגנות נגד הממשלה התחדשו, על רקע האמון הנמוך שהיא זוכה לו.

אפשר כמובן לטעון שהעברת התקציבים של 2023 ואח"כ של 2024 אלה החלטות לגבי המלחמה, וכך גם הקמת מנהלת תקומה, או אי הקמת מנהלת לשיקום הצפון. אפשר גם לומר, שהמהלך לפירוק מטה החטופים והניסיון לאיים על המשפחות שישבו בשקט לטובת קרוביהם, זאת החלטה אסטרטגית וכך גם ההחלטה של נתניהו לא להתראיין בישראל וגם לא לקחת אחריות. אני מסכים שאלה החלטות בעלות השלכות ארוכות טווח על תוצאות המלחמה והאופן שבו ישראל תשתקם או תיראה בעתיד. יכול להיות שהן בעלות השפעה גדלה מההחלטות שפירטתי וחשובות יותר, אבל הן לא נכנסות להערכת המצב של ממשלת ישראל בחלוף חצי שנה למלחמה עזה הראשונה. חלק מההחלטות האלה מתפוצצות עכשיו בחזרת ההפגנות ובחוסר האמון הגורף שהממשלה זוכה לו, חוסר אמון שמשפיע על יכולתה לשכנע את הציבור במהלכיה, אבל בכל זאת העדפתי להתמקד בהחלטות שלהבנתי הממשלה כולה שותפה להן.