"ראשי המטות המאוחדים והזרועות, אינם יכולים לקבוע את הצורך הלאומי באמצעים צבאיים – פשוט מפני שלא קיים צורך צבאי 'טהור', פרט למצבים רגעיים ומקומיים. צרכינו הצבאיים תלויים במטרות, שהציבה לעצמה ההנהגה הלאומית, ובמידת הדחיפות של השגתן. הדברים שכדאי לעשותם תלויים, בין השאר, באפשרויות, ביעילות השיטות המוצעות לעשייתם ובעלות. שום דמגוגיה לא תוכל לשכנע כי המקורות הלאומיים אינם מוגבלים". (מחיר הבטחון/אנטהובן וסמית')
הביקורת של נציב קבילות החיילים, האלוף במיל' בריק, ממשיכה לקבל כותרות. כולם עוסקים במוכנות הצבא למלחמה, אבל האם קיים בכלל בסיס לשיח? הנה מספר סוגיות שכדאי לדבר עליהן.
לאיזו מלחמה הצבא צריך להיות מוכן:
ממשלת ישראל לא הגדירה לצה"ל מתאר ייחוס למלחמה, גם לא יעדים לאחת מתוך הזירות בהן תיתכן לחימה, וגם לא סדר עדיפויות למלחמה. למעשה הממשלה לא הגדירה לצה"ל דבר.
האם צה"ל צריך להיות מוכן לכיבוש רצועת עזה ולשליטה ברצועה למשך מספר שנים? האם הצבא צריך להיות ערוך לכיבוש מחצית המדינה הלבנונית על מנת להפסיק את ירי הטילים על ישראל, או שמא הוא צריך להיות מוכן למבצע קרקעי אחר עם מטרות אחרות (דוגמא מופרכת, כיבוש בירות כדי לחסל את ראשי חזבאללה)? האם צריך להיות ערוכים לכיבוש הערים הפלשתיניות בגדה ו/או לטיפול בהתפרצות אלימות רחבת היקף ביהודה ושומרון?
אין צבא בעולם שיכול להיות מוכן בצורה טובה לכל המשימות הללו במקביל, גם לא צה"ל. לכל הפחות צריך לדעת לאיזו משימות הצבא מוכן יותר ולאיזה הוא מוכן פחות. הנה המסקנות שהותר לפרסם:
אף אחת מהמסקנות האלו לא יכולה להעיד על מידת מוכנות הצבא באופן כללי. אם ממשלת ישראל לא מתכוונת שצה"ל יתמרן בלבנון, אולי לא נדרשים אמצעי ראיית לילה ביחידות המילואים.
סדר העדיפויות הכללי:
למעשה כאשר מדברים על מוכנות הצבא למלחמה, עוסקים במוכנות צבא היבשה למלחמה. זה מונע את ההתמודדות מכך שממשלת ישראל בחרה במודע להשקיע יותר במוכנות חיל האוויר. הויכוח האם זאת בחירה נכונה לא מתקיים.
האם חשוב יותר להיות מוכן לתקיפה באיראן, מאשר לכיבוש הרצועה? האם עדיף שיהיו לחיל האוויר יותר פצצות או שלצבא היבשה יהיו יותר אמצעים לפיזור הפגנות?
אלו הן שאלות מפתח שמתקיימות בצורה מוגבלת רק בתוך הצבא, בבניית התכנית הרב שנתית.
מוכנות מול התעצמות:
בהנחה שתמיד חסרים משאבים צריך ליצור איזון בין מוכנות לבין התעצמות. המשמעות לקיחת סיכונים היום כדי להיות טובים יותר בעתיד. התכנית הרב שנתית של צה"ל נתנה עדיפות למוכנות על פני התעצמות.
המשמעות שמשכנו את העתיד בתמורה למוכנות בהווה. כיוון שברור שקיימים אתגרים טכנולוגיים בשדה הקרב העתידי, צה"ל יהיה ערוך פחות טוב להתמודד איתם.
בהסתכלות בדיעבד, כיוון שלא פרצה מלחמה בכהונתו של אייזנקוט, ההחלטה היתה שגויה. זאת חוכמה קטנה כמובן. אבל בראיה קדימה, לאור סיום מלחמת האזרחים בסוריה ויציאת ארה"ב את הסכם הגרעין, מי יהיה מוכן לתת עדיפות להתעצמות על פני מוכנות למלחמה בלבנון?
בכלל, בתרבות הקיימת בישראל מי מוכן לקחת סיכון ולקבל ביקורת על חוסר מוכנות. תראו איזו מהומה חולל דו"ח אחד קטן. זאת למעשה הבעיה עם האמירות של בריק, שהן חסרות איזון והקשר, לכן גם דו"חות הנגד הם כאלו. רק המיליארדים תמיד חסרים, זאת אקסיומה חסרת פשר.
התרבות הפוליטית בישראל היא של בריחה מהחלטות, בתוך הואקום הזה צריך להתנהל ראש המטה הכללי. התפקיד שלו הוא חסר תקדים בעוצמתו, ללא איזונים ובקרות. הממשלה זורקת עליו את האחריות להבין מה היעדים שלה, רק כדי לנסות להאשים אותו בכל חוסר הצלחה. המטכ"ל של צה"ל לא כשיר לתמוך ברמטכ"ל בצורה כזאת של קבלת החלטות מה שמותיר את הרמטכ"ל בודד בצריח.
"שום ארגון גדול – צבאי או אזרחי, ציבורי או פרטי – אינו יכול לחתור באורח אוטומטי להשגת יעדים לאומיים רחבים, הנבדלים מטובתו שלו המוגבלת והחלקית, בלי הכוונה חיצונית ומנהיגות בכיוון זה" (מחיר הבטחון/אנטהובן וסמית').
אייזנקוט העביר בראייתי כהונה מצויינת, עשה שינויים, העיז וקיבל החלטות. הוא אפילו פרסם בפומבי את החלטותיו כדי שיתקיים עליהן דיון. במציאות הפוליטית בישראל הוא הצליח שלא לעלות על מוקש רב עוצמה למרות שזאת היתה משימה בלתי אפשרית. הבעיה שאין יכולת לקיים דיון נורמלי על ההחלטות שהוא קיבל.
