דילמת ההתבודדות של ישראל

אתחיל מהסוף – מלחמת עזה הראשונה והמציאות האסטרטגית שישראל נקלעה אליה, לאור המבוי הסתום האסטרטגי שהמלחמה נמצאת בה, ואירועי השבוע האחרון מציבים את הממשלה הנוכחית בפני דילמה אסטרטגית ענקית – האם ניתן להמשיך במדיניות ההתבודדות המדינית שבנימין נתניהו הוביל בהדרגה ובזהירות ב-15 שנות שלטונו על מנת להבטיח קפאון ומבוי סתום בסוגיה הפלסטינית. המחיר שגבתה המדיניות הזאת, הביא לכך שבהדרגה היה נדרש להגדיל את המחירים וההשקעה בהמשך שימור המדיניות, באופן שהגדיל את מגמת הבידוד של ישראל, על סף קרע עם מדינות המערב וארה"ב, בעלות הברית והתומכות האמיתיות שלנו במלחמה הנוכחית.

תחילת מדיניות ההתבודדות של ישראל היא בסוגיה האיראנית, בעוד שאולמרט בחר להימנע מלקיחת אחריות על הסוגיה, בנימין נתניהו העמיד אותה על ראש סדר היום של ממשלתו בנטריב ״אם אתם לא תטפלו בזה אנחנו נטפל בזה״. זה עבד למחצה, זה הניע את ממשל אובמה לפעולה (הטלת סנקציות וגיוס כל העולם כולל סין ורוסיה להטלת סנקציות על איראן), אבל זה לא הביא לנכונות להפעיל כוח נגד איראן. עד 2012 עשה רושם שיש סינרגיה – ישראל מאיימת בתקיפה, מה שמגדיל את הלחץ על איראן, וארה״ב מטילה סנקציות שנהנות מאיום התקיפה של ישראל. אבל ממשל אובמה רצה דבר מה נוסף, שנתניהו יהיה מוכן לצעוד קדימה בסוגיה הפלסטינית, על מנת שזה יאפשר למנף את זה לקידום מדיניות אזורית שתגדיל את הלחץ על איראן. לזה ממשלת ישראל סירבה, ואחת הדרכים לחזק את כושר העמידה שלה לסרב, היתה לחזק את חמאס, על מנת להבטיח את הפיצול הפלסטיני ואת החלשת הרשות כגוף שיכול להניע צעדים בינ״ל נגד ישראל.

בקדנציה השניה של אובמה פרץ המו״מ לחתימה על הסכם הגרעין עם איראן. ישראל בחרה במדיניות של התנגדות מוחלטת להסכם גם במחיר של פגיעה ביחסי החוץ שלה עם ארה״ב ובעלות בריתה באירופה. אמנם הטיעון היה שההסכם לא מספיק טוב, אבל לישראל לא היתה הצעה אמיתית מהו הסכם טוב מלבד משאלת לב לפירוק מוחלט של תכנית הגרעין האיראנית. משאלות לב כידוע הן לא תכנית אסטרטגית.

״הקרע״ מול הממשל נוהל בלפחות 4 צירים שונים: הראשון, התנגדות להסכם עצמו – נתניהו נסע לנאום בקונגרס על הראש של אובמה וסירב לכל פיצוי שהממשל ניסה להעניק בסוגיות של הסיוע הבטחוני; השני, כאשר הרוסים נחתו בחמימים ב-2015 נתניהו בחר לנסוע לפוטין מבלי לתאם עם ארה״ב את התפיסה המדינית שלו ובלי הגב האמריקאי. לציבור בישראל זה נמכר כאילו נתניהו הוא ליגה אחרת כי הוא שווה לפוטין, אבל נראה לי שאפילו תומכים המושבעים יתקשו לראות את מערכת היחסים עם פוטין כהצלחה, כאשר היום ברור שפוטין הוא הפטרון של אויבי ישראל הגדולים. השלישי, החרפה של מערכת היחסים עם הפלסטינים והקפאה מוחלטת של כל אופק מדיני. הרביעי, חיבור פוליטי עם מנהיגי ימין פופוליסטי שהתחילו לעלות לשלטון באמצע העשור הקודם, שמערערים על הסדר הליברלי של הדמוקרטיות המערביות.

כשלון היציאה מהסכם הגרעין היה סימן האזהרה הראשון למחיר מדיניות ההתבודדות של ישראל. העובדה שגם ארה״ב לא הצליחה לשפר את המגמה האסטרטגית של התחזקות איראן באזור. איראן הפכה לתוקפנית יותר והחלה לקדם את פרויקט הגרעין מבלי שהיו נגדה כלי השפעה. אבל זה היה רק סימן לבאות.

אני יודע שנראה שהסכמי אברהם הם ההיפך הגמור, ישראל נרמלה יחסים עם מדינות חשובות ולרגע היה נראה ששלום עם סעודיה על הפרק, ואכן הסכמי אברהם היו חשובים, אבל הם אפשרו "הוכחה" (בעצם אמתלא) שמדיניות ההתבודדות של ישראל מהמערב יכולה להביא לפירות במזרח התיכון, למרות שהם שיקפו את ההתעצמות של איראן ואת הצורך של ישראל להפנים שמדיניות ההתבודדות בגלל הסוגיה הפלסטינית מקשה עליה להתמודד עם האתגר האמיתי והרציני שאיראן משקפת.

תהליכי מדיניות באים לביטוי מוחשי אחרי שנים, מה שמקשה על כל המצביעים בשער לשכנע בסיכון שלהם. זה נכון גם בסוגיות פנים וגם בסוגיות חוץ. למשל, ברור לכל שישראל לא יכולה להמשיך את המדיניות הפנימית בנוגע לחרדים, אין לזה היתכנות כלכלית לשמור על מדינת ישראל כמדינה מתפתחת מבלי להידרדר ברמת החיים. אבל זה תהליך ארוך שנים והפוליטיקאים של היום, לא יהיו כשזה יתפוצץ. זה נכון גם בסוגיות חוץ.

ישראל בעשור החולף ניסתה לשמור על ערוצי קשר עם סין, גם כשזה הרגיז את ארה״ב. היו כאלה שדיברו על כך שצריך לפתח חלופות לארה״ב כמו צרפת. אחרים חשבו שהיחסים עם פוטין יכולים להוות תחליף. היו גם דיבורים על כך שהסיוע האמריקאי מגביל את חופש הפעולה של ישראל, אפשר להבין את גודל הצורך של ישראל (הרבה לפני התלות) במשלוחי אמל״ח וסיוע בכסף. הגירעון המתוכנן בתקציב לוקח בחשבון 14 מיליארד דולר סיוע, ולכולם ברור שהאוצר לא יעמוד ביעד התקציב שהועבר.

כשטראמפ עלה לשלטון למדיניות ההתבודדות של ישראל היה שותף – נשיא ארה״ב בכבודו ובעצמו. נהנינו לרגע מכך שהעביר את השגרירות לירושלים והראה לכולם מה זה, שהכריז שהוא מכיר בריבונות על רמת הגולן (שאפילו ישראל לא הכריזה על ריבונות אלא רק על החלת החוק) והשיא כמובן היציאה מהסכם הגרעין על אפן וחמתן של בעלות הברית האירופיות. האהבה וההערצה לטראמפ שיקפה למעשה את המשך מגמת ההתבודדות של ישראל מהעולם המערבי שמהווה את הקושי של ישראל לעסוק בסוגיה הפלסטינית כיוון שהוא לא מקבל את חוקיות ההתנחלויות ואת רצונה של ישראל לספח את השטחים מבלי לשלם מחיר.

כשפרצה המלחמה באוקראינה היתה לישראל הזדמנות פז לצמצם את מגמת ההתבודדות שבה החלה, אבל ממשלת בנט-לפיד נכשלה לזהות את הסיכוי, אם בגלל שבנט ימינה לנתניהו בסוגיה הפלסטינית (הוא שולל מו״מ) ואם בגלל החשש לעשות צעדים שיתפסו כעימות על רוסיה (בין אם בגלל החשש מפגיעה בפעילות המב״מ, שאפשר לראות היום שהיתה מופרכת, ובין אם בגלל החשש שנתניהו יתקוף את הממשלה על ״פגיעה״ ביחסי החוץ כתוצאה מעימות כזה). ישראל העדיפה להישאר על הגדר: ״יש לנו אינטרסים״, ״צריך לשמור על כל האופציות פתוחות״, ועוד. למרות הציפיות של ארה״ב ישראל העדיפה שלא להתייצב לעזרתה.

איני סבור שצריך להרחיב על ההפיכה המשטרית – ממשל ביידן ומרבית מדינות המערב הזהירו את נתניהו שהמשך ההפיכה יגרום לקרע דרמטי ביחסים עם המערב. הקרע עם ממשל ביידן הלך והתרחב, שרים בכירים בממשלה הפכו לאישיות לא רצויה במדינות המערב. אבל המלחמה פרצה כשההפיכה נבלמה בחלקה (עילת הסבירות היא לא הדבר היחיד של ההפיכה, זה החוק המשמעותי היחיד).

המתקפה של חמאס על ישראל הביאה לתמיכה רחבה של המערב בישראל, בעוד שכמובן כל החלופות המדומיינות שניסו לשווק כאן התבררו כמובן כחלק מברית האויבים נגד ישראל. אבל ישראל התעקשה לבזבז את מלוא האשראי הזה, בגלל האימה מכך שחמאס הצליח להחזיר את הסוגיה הפלסטינית לראש סדר היום. ממשל ביידן חיפש להגדיל את עוגת המלחמה ולאפשר לישראל מסגרת שעליה ניתן לבסס את סיום המלחמה, כיוון שהענשת חמאס, זאת אסטרטגיה שנידונה לכשלון (כפי שאנחנו רואים). החל מדצמבר בנימין נתניהו פנה לעימות עם הממשל – בכל סוגיה אסטרטגית ישראל אמרה לא. לא במקרה טפטוף של סנקציות החל, במקביל להתבטאויות פרועות של שרים בממשלה. ישראל היתה על הנתיב הבטוח לבידוד מדיני שיכול להידרדר לסימון שלה כמדינה מוקעת. קשה לנהל מלחמה כאשר מגבלת חופש הפעולה שלך היא סמוטריץ ובן גביר, באיזו מקום נורמלי שר שמאפשר הפרעה לכוחות הבטחון להעביר סיוע הומניטרי בניגוד למדיניות הממשלה, יכול להמשיך לכהן בממשלה.

אפילו אירוע התקיפה בדמשק של הבכיר האיראני היה ללא תיאום עם ארה״ב, כיוון שישראל איבדה את הצפון. אבל ההיערכות האיראנית הארוכה לתגובה אפשרה גם לממשל ביידן התארגנות אזורית. באירוע חד פעמי וחסר תקדים ארה״ב גייסה קואליציה אזורית להגנת מדינת ישראל. זה אירוע בלתי נתפס מבחינה אסטרטגית בגלל הפומביות שלו.

הפוסט הזה נכתב לפני הטענות על כך שישראל תקפה באיראן בתגובה. העובדה שישראל המתינה לתיאום עם ארה״ב (אם אכן תקפה, ולפי האופן שבו בכירים בארה״ב מתבטאים) משקף אולי לראשונה מגמת הפנמה שמדיניות ההתבודדות של ישראל עלולה להיות קטסטרופה, או לכל הפחות הבנה שבמלחמה הנוכחית כדאי לצמצם את העימות עם ארה״ב בגלל שאין לישראל יכולת לעמוד לבד מול קואליציה בהובלת איראן.

אבל הסיפור הגדול של המצב הנוכחי במלחמה הוא הצורך של ישראל להכריע האם פניה להמשך מדיניות ההתבודדות מהמערב וארה״ב, שבעיני עלולה להביא לסכנה קיומית אמיתית ליכולתה של ישראל לשרוד, או שברגע גורלי שכזה תהיה תפנית. מצער שהגענו לרגע כזה, כי סימני האזהרה מהבהבים כבר כמה שנים. הברית של בנימין נתניהו עם הימין המשיחי נמצאת ברגע גורלי, שעד לשבוע האחרון היה נראה שהיא חתונה קתולית. התפתחות המלחמה הזאת היא המשבר הגדול ביותר במדיניות ארוכת השנים של ישראל להשתלט על יו"ש, ולהתכחש לקיומה של הבעיה הפלסטינית, כפי שהיה בעשור וחצי האחרונים. המלחמה הזאת הביאה את ישראל לקצה, על סף סנקציות ועל סף חקירות בינלאומיות בהאג ובמדינות אחרות, המתקפה עם איראן הוא הזדמנות אולי אחרונה לשנות את הנתיב, במלחמה וביום שאחריה.