"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" (קלאוזביץ'). ואני אומר, מלחמה היא אמצעי במו"מ בין הצדדים.
מלחמה היא מטבעה מעשה פוליטי, כיוון שמטרותיה להביא לתועלת ציבורית (בדמוקרטיה) ומושקעים בה משאבים ציבוריים רבים – חיי אדם, פצועים, נפגעי נפש, כסף ציבורי רב, רכוש ועוד. בדמוקרטיות יש מוסכמה להשאיר פוליטיקה בצד בתחילת המלחמות, בעיקר כי נדרש קונצנזוס כדי לצאת אליהן. קונצנזוס מושג כאשר זאת נתפסת מלחמת אין ברירה, כפי שנתפסה המלחמה הזאת ב-7/10. אבל לדעתי, עכשיו זאת לא מלחמת אין ברירה, למשל, כניסה לרפיח היא לא צורך קיומי.
זאת טעות לחשוב שבמלחמה אין פוליטיקה, בוודאי שיש, מה שצריך להימנע ממנו במלחמה זאת פוליטיקה אישית/מגזרית, במלחמה הכל צריך להיעשות מתוך נסיון להביא לתועלת ציבורית רחבה ככל שאפשר. מלחמות ישראל הראשונות היו קצרות ולכן פוליטיקה כמעט שלא הספיקה לבוא לביטוי, אבל כאשר המלחמות מתארכות הפוליטיקה באה לביטוי בצורה בולטת יותר. בעיתות שגרה, יש דילים פוליטיים שנועדו לאפשר את החיבור בין מפלגות שונות לטובת מהלך מסויים, יש ניסיון להראות לציבור הבוחרים שכדאי להם להמשיך לבחור במפלגה מסויימת. במלחמה, יש בעיה לנקוט בגישה פוליטית כזאת, בגלל המחירים הגבוהים שהממשלה מבקשת מכלל הציבור, גם זה שלא תומך בה.
בכל מלחמה מגיע הרגע שבו חותרים לסיומה או שמבינים שזה הכיוון, הרגע הזה מתחיל ויכוח פוליטי האם נכון לסיים את המלחמה, או מה שאני קורא לו הוויכוח "על מה המלחמה הזאת". למה שילמנו את המחיר הכבד של המלחמה? צריך לפתור את הבעיה פעם אחת ולתמיד; אחרי ששילמנו כבר מחיר כזה נתאמץ עוד קצת כדי שזה לא יחזור לעולם. ברור לדעתי שאנחנו ברגעים כאלה בנוגע למלחמה הנוכחית. אבל, אני חושב שהפעם בגלל היקף ומשך המלחמה, גודל המהלומה שישראל ספגה והמבוי הסתום שבו אנחנו נמצאים הסיפור הוא יותר גדול. הוויכוח על מה המלחמה הזאת (חטופים, רפיח, מיטוט חמאס, נצחון מוחלט) הוא רק חלק מהוויכוח על מה באמת המלחמה הזאת, בגלל שאין לישראל את המשאבים לטפל בכל הבעיות שנוצרו במלחמה הזאת, לשלם את מחירה, מבלי להגדיר סדר עדיפויות כואב. (כדי להימנע מחזרות מרובות – כל מה שכתוב מכאן ואילך הוא דיעה אישית ולא ניתוח מלומד)
"I wish especially to emphasize that Germany will live on, even if fate should deny you victory in your fighting. Nobody can give such an assurance regarding Finland. If this nation of barely four million be deafeted militarily, there can be no doubt that it will be driven into exile or exterminated. I cannot expose my people to such a risk"
קרל מנהריים להיטלר כאשר הודיע על כוונתה של פינלנד לבגוד בברית שלה עם גרמניה במלחמת ההמשך
לא ניתן להשיג את יעדי המלחמה של ישראל ביחד – מיטוט חמאס והשבת החטופים. אחרי 7 חודשים שבהם שוחררו בפעולה מבצעית 3 חטופים בלבד, אפשר להבין שהחטופים ישוחררו רק בעסקה, וכיוון שחמאס רואה בחטופים תעודת ביטוח זאת עסקה שתביא לסיום המלחמה הנוכחית. בעוד מספר חודשים ישראל לא תהיה מסוגלת לחזור למלחמה בעצימות גבוהה במידה וחמאס לא יתקוף את ישראל בזמן הזה וקשה להניח שזה יקרה. לא תהיה לנו לגיטימציה, לא ניתן יהיה לגייס את נכונות הציבור, המצב הפוליטי יהיה שונה (תיתכן מערכת בחירות), צריך להעביר תקציב, ויתחיל כאן שלב האבל והשיקום שיהיה כואב וארוך. לדעתי, זה היה ברור מהיום הראשון, אבל גם היום יש רבים שמאמינים באמונה שלמה שאפשר למוטט את חמאס מבלי לאבד את החטופים או שארי עסקה והפסקת אש נחזור למלחמה בכוח מלא. לי זה נראה מופרך, למרות שהנהגת המדינה כולל גנץ, גלנט וכמובן נתניהו אומרים גם וגם. מאמצע ינואר חוסר היכולת של הממשלה לבחור מה יותר חשוב הוא גורם מרכזי בחוסר קבלת ההחלטות. זה לא רק נתניהו, איש מחברי הקבינט לא מוכן להודות ביושר לציבור שלא ניתן גם וגם. דבריה של אורית סטרוק לא הוצאו מהקשרם אתמול, היא באמת סבורה שעסקת חטופים תוריד לטמיון את הסיכוי לכבוש את רצועת עזה.
כבר יותר משלושה חודשים שהלחימה בעזה דועכת והיא מינורית לחלוטין כרגע. ישראל נמצאת במצב מלחמה כיוון שהיא לא מסוגלת להחליט, אבל כל עוד היא נמצאת במצב מלחמה, אפשר לברוח מהצורך להחליט. כל חברי הקבינט ברחו מהאחריות להתמודד עם המציאות המרה שצריך לוותר על משהו ולבחור. עד ש… הלחץ האמריקאי להגיע לעסקת חטופים הביא את המו"מ לנקודה שבה זה נראה מוחשי.
בימים אלה אני חושב שמתבהר שהויכוח הוא בין אלה שתומכים בעסקת חטופים ולא מוכנים להודות בכך שהיא מביאה לסיום המלחמה (או לכל הפחות יש סיכוי טוב שזה מה שיקרה) לבין אלה שחושבים שהמטרה היא לכבוש את רצועת עזה ולקיים בה שליטה ישראלית גם במחיר של חיי החטופים (או לכל הפחות חוסר ודאות גדול בסיכוי לכך). בזהירות רבה אני יכול לומר שהוויכוח הזה הוא בין המחנה הליברלי שמתנגד לממשלה, לבין המרכיבים של הציונות הדתית שתומכים בממשלה. החרדים הם לא ממש צד לוויכוח ובליכוד לדעתי יש יותר נכונות לשבת על הגדר ולא להחליט בצורה ברורה. אבל זה רק הרובד עליו מתנהל הוויכוח על מה המלחמה הזאת, אני חושב שהוא משקף משהו יותר עמוק, הניסיון להשיב לאחור את ההתנתקות ולהקים התיישבות מחדש ברצועת עזה. זה לא תגלית מדהימה, הרי אלו אמירות שנאמרו במפורש וגם באו לביטוי בקרב חיילי צה"ל תוך כדי המלחמה. אבל בזמן המלחמה, האמירות המפורשות האלה בקרב הפוליטיקאים נעלמו לחלוטין, מלבד כנס ההתיישבות בעזה 
שבו השתתפו רבים מחברי הממשלה והקואליציה.
הסיבה שאני טוען ששאיפת המלחמה היא חזרה להתיישבות ברצועת עזה מצויה בסקרים של פרופ' שאול קמחי מאוניברסיטת חיפה ובהם אפשר לראות שתפיסת האיום והסכנה בקרב תומכי הממשלה קטנה משמעותית ממתנגדיה ומצביעים נייטרליים, מכאן אני מסיק שמה שמניע את השאיפה לכיבוש הרצועה זה לא האיום שחמאס משקף, והטיעון שזאת מלחמת קיום ("אם לא ניכנס לרפיח זה חורבן מדינת ישראל") לא נתמך בתחושות האזרחים. תומכים אלו גם חשים בתקווה ומורל גבוהים יותר.
לעומת זאת, אני חושב שלגנץ אייזנקוט וגלנט שלכאורה מייצגים בתוך הממשלה את "המחנה" השני, אין מטרות מלחמה אמיתיות שמעצבות את דרך החשיבה שלהם. הם מוכנים להגיע לעסקת חטופים כי בעיניהם זה הדבר הכי חשוב למדינת ישראל (אני מסכים), והם נמצאים שם כדי לצמצם את השאיפות של הסמוטריצ'ים, אבל הם לא מוכנים לומר שבמלחמה שנוצרה זאת החלופה הכי פחות שקיימת, ולמרבה הצער צריך למזער נזקים. או לחילופין הם לא מייצגים איזו תפיסה שניתן ללכת אחריה, למשל כמו ההסכם עם סעודיה שארה"ב מנסה לקדם יכול להיות כזה, אבל בשום שלב הם לא התייצבו ואמרו בו נמנף את המשבר למשהו אחר ורחב יותר, כי לדעתי הם מבינים שיש לזה השלכות על הזירה הפלסטינית. קרי, אם רוצים שהמלחמה הזאת תקדם סדר אזורי נוח יותר עבור ישראל זה עובר במשהו שנראה כמו נכונות למדינה פלסטינית (אבל לא בהכרח מדינה).
אבל המלחמה הזאת היא על הרבה יותר מאשר החזרת ההתיישבות לעזה, כי למרות פעמי משיח, אני חושב שהמחיר שלה לא יאפשר להמשיך מבלי שיהיה מאבק אמיתי על סדר העדיפויות הלאומי. עוד לפני המלחמה ההפיכה המשטרית הציפה את האתגרים של סדר העדיפויות הלאומי: היכולת להמשיך לתקצב חרדים ללא לימודי ליבה, הגיוס לצה"ל. אבל עכשיו אחרי המלחמה, נוספו למדינת ישראל עוד כמה אתגרים שאינם סעיף שוליים – שיקום עוטף עזה, שיקום הצפון, הגדלת תקציב הבטחון. הדו"חות של חברות דירוג האשראי מזהירים שהגירעון הבסיסי של ממשלת ישראל הוא לא בר קיימא. לאלו תוסיפו את עלות מפעל ההתנחלות ביו"ש, פריצת הדרך בסנקציות על ישראל ועל מתנחלים, סיכוי לחקירות בינ"ל נגד בכירים וקצינים. המלחמה הזאת היא על עתיד ההתיישבות ביו"ש, כיוון שישראל לא תוכל להשקיע את אותם המשאבים מבלי להפקיר את הצפון ומבלי להעצים את הצונאמי המדיני שרק החל. אם ההפיכה המשטרית נועדה גם לאפשר את ההשתלטות על יו"ש באמצעים משפטיים, הפעם זה אירוע שיבוא לידי ביטוי בצורה הרבה יותר חריפה – כי המאבק על המשאבים יבוא לביטוי מיד אחרי המלחמה.
גם אם לא מסכימים עם הפוסט הזה, הממשלה הזאת לא נהנית מאמון הציבור, כל הסקרים מראים על כך. קשה להוביל מלחמה שהמטרות שלה לא ברורות והן לא הגנתיות, כאשר זה המצב. הקיטוב והפילוג שאיתו ישראל נכנסה למלחמה נוכח לאורך כל ניהול המלחמה.
"We started this war with the nolest aims… Let us be very careful that in the prosecution of this war we do not allow our objects to degenerate… Ihope we are, and shall be, ready to welcome anyone … who can come to us with a messagee of peace"
דיון בבית הנבחרים הבריטי ב-11/10/1916 ולהלן תגובת לויד ג'ורג' נציג הממשלה
"Whether or not there is going to be intervention and pourparlers to arrest the fight at the moment we are gripping the enemy is much more a military than it is a diplomatic matter… any intervention now would be a triumph for Germany! A military triumph! A war triumph! Intervention would have been for us a military disaster"
