בדרך לנצחון המוחלט אני רוצה לעצור להפוגה קטנה ולדבר על האתגרים האסטרטגיים שמסתמנים לדעתי כרגע במלחמת ה-7/10. מטרת הפוסט הזה היא לומר שהתמודדות מציאותית עם האתגרים שאני מציין היא לא רק כורח, היא הדרך להוביל את ישראל בהדרגה לחוף מבטחים ולא לזרוע פחד וייאוש, שמי שמפחד מהלא נודע עלול לראות בו כזה.
מלחמה רב זירתית
מלחמת ה-7/10 זאת המלחמה הרב זירתית הראשונה של ישראל, למרות שבמלחמת העצמאות ישראל התמודדה עם חמישה צבאות ערביים (מלבד מלחמת האזרחים בפלשתינה), בששת הימים מול שלושה, ויום כיפור מול שניים. בשלושת המלחמות שציינתי, הדילמה העיקרית של ישראל היתה כיצד לחלק את הסד"כ הצבאי בין הזירות השונות ומתי לשנות את סדר העדיפויות. שאלה של אסטרטגיה צבאית. במלחמה הנוכחית הקשר בין הזירות הוא שונה, כיוון שישראל מתמודדת לא רק עם צבאות של שליטי מדינות ערב, אלא עם בעיות שלא ניתנות לפתרון צבאי והן מחייבות ניתוח מדיני/פוליטי. במלחמת יום כיפור המו"מ בין ישראל למצרים וסוריה התנהל ע"י ארה"ב, והמעבר של מצרים לצד של ארה"ב היה גורם מוביל בדרך ניהול המו"מ ע"י ארה"ב, בזמן הזה התנהלה מלחמת התשה ברמת הגולן הסורית, אבל סיום המלחמה נכפה באמצעות החלטה של מועצת הבטחון שאפשרה לצדדים את הצורך להתמודד עם ההחלטה להפסיק בעצמם (לישראל היה קשה מאוד לעצור את המלחמה לפני כיתור הארמיה השלישית). במלחמה עכשיו, הזירה הצפונית קשורה ישירות למלחמה בעזה, החות'ים משפיעים על הכלכלה המצרית והופכים גם את מצרים למעורבת במלחמה, הירי מאיראן לעבר ישראל הביא לקואליציה רחבה ליירוט המתקפה אבל חששות גוברים בירדן, מצרים וסעודיה מהעוצמה האיראנית והחולשה הישראלית אמריקאית. במקביל, מתחיל להתחמם גם בגדה המערבית.
כל המזרח התיכון והזירות של ישראל בתהליך של שינוי בזמן שעיקר הדיון בישראל הוא על מיטוט חמאס והמלחמה בעזה כמשחק סכום אפס, מבלי שיש רעיון מסדר רב זירתי, כזה שמוכן להודות שאנחנו לא מסוגלים לעשות גם וגם (נמוטט את חמאס, נשמיד את חזבאללה, נמוטט את הרשות הפלסטינית אחד אחרי השני). המצב אליו ישראל נקלעה מחייב אותנו לבחור מה כן ולהודות מה לא ניתן לעשות, ועם זה ההנהגה הנוכחית לא מסוגלת להתמודד. אם ישראל מצהירה שאחרי שהיא תסיים ברצועת עזה היא תעבור לטפל צבאית בחזבאללה (ולהשמיד אותו), צריך לצפות לכך שחזבאללה יפתח במלחמה לפני שזה יקרה כאשר המצב הצבאי של ישראל בעייתי יותר. ככה לא מנהלים אירוע מורכב כמו המצב הנוכחי. ישראל יכולה וצריכה לבחור באסטרטגיות שונות לכל אחת מהזירות, אבל כרגע היא לא בוחרת בכלל.
האסטרטגיה שדרושה לישראל היא אסטרטגיית ייצוב – אסטרטגיה שתחזיר לנו את היציבה האסטרטגית שאיבדנו לחלוטין ב-7/10
על מה המלחמה בעזה
אני חושב שעכשיו זה ברור שנצחון מוחלט, מיטוט חמאס ועוד סיסמאות הן לא הדיון האמיתי על מה המלחמה הזאת באמת וזאת אחת הסיבות שהמלחמה מדשדשת ותקועה. אני חושב שאחרי 8 חודשים החלופות האמיתיות הצטמצמו לשתיים: כיבוש הרצועה וממשל צבאי (והחזרת התיישבות?); עסקת חטופים שתביא להפסקת המלחמה והמשך שלטון חמאס. כמובן שיכולים להיות וריאנטים שונים של החלופות האלה, ויכול להיות שיתפתחו חלופות אחרות לאורך הזמן או שהעולם יעצור אותנו (אם כי עד עכשיו קיבלנו אשראי הרבה יותר רחב ממה שאני דמיינתי). כל אחת משתי החלופות שציינתי היתה מחייבת אסטרטגיה צבאית ומדינית שונה מזאת שיש עכשיו בפועל. על מנת לפשט את הפוסט המורכב הזה אני מתעלם כמעט לחלוטין מההשלכות של החלופות שציינתי על זירת המלחמה.
כיבוש הרצועה והקמת ממשל צבאי היה מחייב את כיבוש פילדלפי מוקדם הרבה יותר ומהלך רצוף לכיבוש כל הערים, שאחריו נדרש להישאר בהן כדי להתחיל לאפשר חיים אזרחיים בחזרה. לו זאת היתה המטרה מראש, ישראל לא היתה הורסת כל כך הרבה תשתיות אזרחיות כי היא תצטרך להיות שותפה להקמתן. אנחנו מתקדמים לעבר ממשל צבאי כיוון שככל שהמלחמה נמשכת אנחנו מבינים שאין פתרון להחלפת חמאס, אי אפשר למוטט אותו ואחרי מלחמה שגבתה מחיר כזה ונפתחה באסון ה-7/10 אנחנו לא מסוגלים לקבל שזה המצב. ישראל יכולה להקים ממשל צבאי ברצועה, המשמעות לדעתי היא בשנים הראשונות 2-3 אוגדות בשהיה רצופה, מיליארדים לשיקום והקמת תשתיות אזרחיות (אולי את חלקן נגייס ממדינות ערב אבל אין לדעת), וחיילים הרוגים בדרך קבע כי הטרור ברצועה לא ייעלם. בנוסף, סמוטריץ' ובן גביר שהם הגורמים שמובילים את מדיניות נתניהו כרגע חותרים לזה על מנת להחזיר את ההתיישבות לרצועת עזה. אגב, יכול להיות שזאת אחת הסיבות שלא כבשנו את פילדלפי מוקדם, כי קיווינו שתהיה פריצה של רוב תושבי הרצועה לכיוון מצרים. פרט למחיר הזה, קשה לראות בחלופה הזאת כיצד תהיה עסקת חטופים בכלל, מה שילווה את ישראל למשך שנים, וקשה גם לראות איך מחזירים את תושבי הצפון, כי בניגוד למובטח שהלחימה תפחת, לטובת ממשל צבאי צריך סד"כ גדול יותר מאשר הסד"כ לעשות פשיטות נקודתיות.
עסקת חטופים והפסקת המלחמה יובילו למצב ביניים מתמשך וארוך שבו חמאס ירצה להבטיח שישראל לא תחזור להילחם ולכן ימתח את העסקאות, בישראל תהיה תחושה של הפסד (אגב, גם בסיום מלחמת לבנון השניה היתה תחושה של תבוסה) ויצר הנקם שלנו לא ידע שובע. אמנם ארה"ב ניסתה לסייע לנו בעניין ע"י אריכטקטורה של שלום עם סעודיה (או יחסים רשמיים כלשהם), אבל זה מגיע עם מחיר של גרעין ככל הנראה ועדיין מותיר לנו חוסר יציבות בצפון עם אזרחים שלא מאמינים שהמדינה והצבא יעמדו בהטחות שלהם להעניק בטחון. בעיקר, זה משאיר המון חוסר ודאות. גם ההמשך המלחמה יש חוסר ודאות אבל הוא שומר על התקווה שעוד רגע תחזור תחושת הבטחון. בסיום המלחמה חוסר הוודאות הוא ודאי.
דילמת משאבים לאומית
זה לא חשוב איך המלחמה תתפתח ואפילו אם היא תסתיים בעסקת חטופים ושלום עם סעודיה, ישראל תימצא בדילמת סדרי עדיפות ומשאבים שהיא לא יכולה לעמוד בו בגלל מחיר המלחמה. נכון שכולם מתמקדים כרגע בגיוס חרדים לצה"ל, שהוא דוגמא מובהקת לבעיה עליה אני מדבר, אבל אני רוצה לכתוב על משהו אחר: ישראל לא תוכל גם לשקם את עוטף עזה, גם לשקם את הצפון, להמשיך לתקצב את החרדים, ולהמשיך במדיניות שמפעל ההתנחלויות הוא הפרויקט הלאומי החשוב מכולם. בעיני אפשר לראות שסמוטריץ' מבין את זה היטב וכך גם נראית המדיניות שלו. הסיבה שמנהלת שיקום הצפון בקושי קמה (אם ניתן לקרוא לזה ככה) נובעת מההבנה, שצריך להבטיח קודם את תקציבי יו"ש (המשרד של סטרוק הוא דוגמא). כרגע הממשלה שופכת המון כסף על הרבה אזרחים ככה שהבעיה עדיין לא צפה בעוצמה, אבל בתקציב 2025 יהיה קשה להסתיר את הבעיות האלה. המלחמה מסייעת לממשלה לטשטש את הבעיה, כי אפשר להסביר שמתמקדים בה, אבל יגיע שלב שבו לא ניתן יהיה להסתיר את זה יותר.
כבר עכשיו אפשר לראות שאנשי מילואים נקראים לסבב שלישי במלחמה, אנשים בדרך לעשות 200 ימי מילואים בשנה. מדינת ישראל לא תוכל להמשיך בצורה כזאת של חוסר תכנון משאבים וחוסר תכנון לטווח ארוך. כאשר מצוקת המשאבים תתחיל להתבהר ולהיות נוכחת הקרעים הפוליטיים עתידים להחריף. כן, אם אתם חושבים שהקרע שהיה כאן עד ה-7/10 היה גדול, וזה שמתחילים לראות אותו עכשיו הוא חריף, לדעתי זה עומד להיות קרע הרבה יותר גדול. זה נכון גם לסוגיית המילואים והגיוס לצבא.
תחרות אמיתית על משאבים חיוניים ולא על חלוקת העודפים מעבר לשירותים הבסיסיים לאזרח היא בסיס למלחמת אזרחים.
חמאס חלק מהפלסטינים
הבעיה הפלסטינית לא צפויה להיפתר במלחמה הזאת. אני חושב שדי ברור שאפילו החלום על טרנספר מעזה נגוז אחרי כיבוש פילדלפי (אם כי לעולם אין לדעת מה חולמים ההוזים), ולכן יגיע רגע מסויים שישראל תצטרך להתחיל להתמודד עם העובדה שחמאס הוא חלק בלתי נפרד מהפלסטינים, בשונה למשל מהישיבה של אש"ף בלבנון והגירוש שלו בסוף אוגוסט 1982. תנסו לדמיין מדינה חיצונית שתחליט להילחם בישראל על מנת למוטט את עוצמה יהודית ולעקור אותה מישראל. במקביל אפשר לראות שישראל התחילה לחתור למיטוט הרשות הפלסטינית, הן בגלל שהיא "כמו חמאס", הן בגלל שזאת הדרך שלנו לנסות לאיים על העולם לא להטיל עלינו סנקציות והן בגלל שזאת האידיאולוגיה של הציונות הדתית ועוצמה יהודית.
נכון לעכשיו הטרמינולוגיה של ההנהגה הישראלית היא טוטלית "חמאס זה נאצים", "אנחנו או הם" וכו'. טרמינולוגיה שלא מאפשרת ניסיון להרגיע את מערכת היחסים עם הפלסטינים ואנחנו בדינמיקת הסלמה נוספת. עוד זירה שבה המדיניות שבה אנחנו נוקטים מביאה להסלמה. יכול להיות שאנחנו רוצים להביא למלחמה כוללת בעזה, בגדה ובלבנון בזמן שאיראן ושלוחותיה בעיראק, סוריה ותימן תוקפות אותנו, אבל אני חושב שלא נערכנו למלחמה כזאת. אז אולי כדאי לחשוב אם זאת הכוונה שלנו.
ישראל תצטרך להערכתי לעכל שחמאס כאן כדי להישאר ולא ניתן "להעלים" אותו. זה יהיה קשה.
האג / בידוד
הסכר נפרץ ולדעתי אין חזרה לאחור. החלום שאם טראמפ ייבחר זה יעלים את הבעיות העומדות בפני ישראל הוא לדעתי חלום באספמיה, כיוון שאיני מזהה שטראמפ יהיה מסוגל לגייס את אירופה (גם אם זאת תלך ימינה) למשהו. ישראל צריכה להתחיל לנהל את הבעיה הזאת בצורה שקולה ומפוכחת, אחרת היא תגלה שהמצב יכול להיות הרבה יותר גרוע, והוא הולך להיות יותר גרוע כי אנחנו רק בתחילת המפולת ולא בסופה. לא במקרה לדעתי, הגארדיאן חשף שישראל ניסתה לאיים על בית הדין, זאת תגובת נגד שנועדה להראות לישראל שיש לזה מחיר. האיומים לפרק את הרשות הפלסטינית כנקמה עלולים להתברר כגפרור חד פעמי, אם לא כנפץ שעלול להתפוצץ עלינו. אפשר לנזוף בכל השגרירים, אבל כרגע ההתנהלות של ישראל מזכירה לי את ההוא שנוסע נגד התנועה ומקבל טלפון מאישתו שאומרת לו שייזהר כי דיווחו ברדיו שיש מישהו שנוסע נגד התנועה, אז הוא ענה לה "אחד? יש כאן המון כאלה".
גיבוש מדיניות רצינית פירושו ניהול חקירות יזומות, גם אם זה לא מוצא חן בעיני הבייס הימני. זה אפילו יכול לכלול הקמת ועדת חקירה מיוחדת (ממלכתית או אחרת) לבדיקת פשעי מלחמה שנעשו בדומה לוועדת טירקל אחרי משט המרמרה (מנדלבליט דיבר על כך השבוע).
ישראל צריכה מדיניות של הכרה במציאות ומזעור הנזקים ולא לעומתית ומכחישה את הבעיה
אין חלופות טובות
כל החלופות של ישראל בעזה ובזירת המלחמה כולה נושאות בחובן מחירים פוליטיים כבדים. עסקת חטופים וסיום המלחמה זאת כניעה לחמאס או גרוע מכך איום קיומי על ישראל (מסגור שגוי). הפקרת החטופים עלולה לשבור סופית את המוסכמה החברתית עליה הוקמה מדינת ישראל. שמונה חודשים שבהם עשרות אלפי עקורים מביתם בצפון נמצאים בחוסר ודאות מתי והאם בכלל יחזרו. מכל עבר יש מחירים פוליטיים כואבים ובדרך נהרגים חיילים כל שבוע בהיקף לא מבוטל. במצב שכזה יש להנהגה אחריות גדולה הרבה יותר לנסות להוביל את האזרחים לעבר חוף של תקווה ולא לשוט לעין הסערה.
גם בחירות ואני מאלה שסבורים שחייבים בחירות בהקדם הן לא חוף של תקווה. עימות פוליטי בזמן האתגרים שציינתי לעיל הוא אתגר בפני עצמו. תוסיפו לזה שיגיע הרגע שבו בצה"ל האחראים למחדל יתחילו ללכת הביתה גם זה יביא לחוסר שקט. משבר האמון בצה"ל הוא לדעתי החמור בתולדות המדינה (יותר מיום כיפור ושל"ג), כי הוא נובע ממספר סיבות ולא רק מאירוע ה-7/10. לדוגמא, איך ייראה האמון של הורים בצבא אם עשרות חיילים שנחטפו לעזה לא יחזרו בעסקה? קשה לדעת איך זה ישפיע על הנכונות לגיוס קרבי.
בכל חלופה יש חסרונות כל כך גדולים שגורמים לשיתוק וחוסר החלטה, שמתבטאים בהאשמות לגבי כל חלופה מוצעת, והתעלמות מחסרונות החלופה שמתבצעת.
כל ניתוח שצופה פני העתיד צריך להתבצע בזהירות רבה כיוון ה-7/10 והחודשים מאז שמו את ישראל בארץ לא נודעת, בחוסר ודאות לגבי כל העקרונות וההסכמות הפנימיות והנחות העבודה לגבי שאלות בטחון בסיסיות בכלל הגזרות. היכולת לחזות איך מתייצבים אחרי נקודת שבר כזאת גדולה מוגבל מאוד, ולכן אני משתדל להימנע ממנו (אני בטוח שב-1945 אף אחד לא יכול היה להעריך איך תיראה 1946).
בימים כאלה נדרשת מנהיגות אמינה ושקופה, לא כמו עכשיו.
"בישראל תהיה תחושה של הפסד (אגב, גם בסיום מלחמת לבנון השניה היתה תחושה של תבוסה) ויצר הנקם שלנו לא ידע שובע".
בקדש – 1956, "ניצחנו", בן גוריון הכריז על הקמת מלכות ישראל השלישית ומיד אח"כ המעצמות כפו עלינו נסיגה מלאה מיידית.
בהתשה – 1970 – הפסדנו. הרמנו דגל לבן.
ביום כיפור – 1973 ניכפו עלינו מהלכי הסיום בחזית המצרית שמהם נולד הסכם השלום. הניצחון אז עלה בכ – 2700 לוחמים ב – 18 יום. כל יום נהרגו בממוצע כ – שנה חיילים כמו 4-5 חודשי לחימה היום. זה נצחון?
בלבנון 1 – ניצחנו? נתקענו בבוץ הלבנוני ל – 18 שנה.
בלבנון 2 – יצאנו בתחושת תבוסה, וועדת וינוגרד, התפטרויות בכירים.
בעופרת יצוקה, צוק איתן – ניצחנו?
זה ברור שגם מבחינה אובייקטיבית אנחנו בהפסד במלחמה הזאת, ומבחינה סובייקטיבית אין מה לדבר.
הלקח שלא נלמד עד היום, ואני בספק מי מסוגל בהנהגה ללמוד אותו היום, שישראל אינה יכולה לנצח במלחמות, כי הניצחון הוא תוצאה צבאית+ מדינית, ואין לישראל, בשל מערכי הכוחות הבינלאומיים, יכולת לבסס השגים בשתי הזירות הללו.
בקדש- כפינו על מצרים לפתוח את מיצרי טיראן עם ערבות אמריקנית, סיימנו את התקפות הפדאיונים על הנגב המערבי בואכה באר שבע, סיום טענות הבעלות של המצרים על פתחת ניצנה, כוחות אום בסיני
בהתשה- מנענו את חיסול ישראל במסגרת שלושת השלבים בשלב ההתנגדות הפעילה (התוכנית המצרית היתה לעבור לשלב חיסול תוצאות התוקפנות ואז לשלב הניצחון הסופי).
ביום כיפור- מנענו את כיבוש רמת הגולן, ואת כיבוש סיני עד קו המעברים, ניתוק ישראל ימית מהעולם, וחרם עולמי על ישראל
אם זה נראה כמו נצחון, נשמע כמו ניצחון ומריח כמו ניצחון אז מה זה?
הכי חשוב שאתה מקשיב לי והבאת מישהו מקצועי לערוך את האתר הזה.