מאז הנסיון להסדיר את לבנון ע"י המלכת בשיר ג'מייל כנשיא ב-23 באוגוסט 1982 (בחירות בפרלמנט שצה"ל הסיע את חלק מחבריו כדי שיהיה את מספר המשתתפים המינימלי הדרוש), אין לישראל רעיון כיצד מלחמה בצפון (וגם היעדר מלחמה בצפון) משנה את המציאות האסטרטגית שבה חזבאללה הוא המליציה החמושה היחידה בלבנון והוא עושה בה כרצונו. שני מבצעים בשנות ה-90 כאשר חזבאללה היה חלש בהרבה ממה שהוא היום, ומבצע גדול (שהוגדר בדיעבד מלחמה) בעשור הראשון של האלף הסתיימו בהפסקת אש עם הבנות מכובסות שהחזיקו מעמד לתקופה קצרה או ארוכה כתלות בנסיבות אסטרטגיות אחרות. דעתי היא שישראל לא תצליח להניע הגעתו של כוח בינלאומי תחת פרק 7 של מועצת הבטחון (ב-2006 היה סיכוי קטן כזה, היום רוסיה וסין יטילו וטו) שיילחם בחזבאללה בעבור ישראל. מכאן, שמלחמה בצפון צפויה להסתיים בהפסקת אש, אם מכוח החלטת מועבי"ט או אם מתוקף הסכמות והבנות אחרות.
מאז המלחמה ב-2006 וביתר שאת מאז איומי התקיפה של ישראל באיראן, היה מרוץ חימוש אדיר בין ישראל לחזבאללה (בתמיכה איראנית) – צה"ל התעצם (בשונה מהמון השמצות) וכוח ההתקפה שלו גדל עשרות מונים, ובמקביל גם חזבאללה התעצם בסיוע של מעצמה אזורית (איראן). המצב האסטרטגי הוא שגם ישראל וגם חזבאללה יכולים לחולל הרס גדול אחד לשני, ולשני הצדדים אין יכולת לשלול מהצד השני את יכולת ההרס. אני מסכים לחלוטין שכוח ההרס של ישראל גדול בהרבה, אבל אני חושב שזאת סוגיה שמסייעת למנוע את פריצת המלחמה, וחשיבותה האסטרטגית פחותה בהרבה בזמן המלחמה. בזהירות הנדרשת ומגבלות רבות שיש להשוואה המצב האסטרטגי מול חזבאללה מזכיר את מערכת השיקולים של ה- MAD – Mutually Assured Destruction. היקף ההרס בישראל לא דומה לפצצה גרעינית, אבל הוא יהיה גדול. גם היקף ההרס בלבנון יהיה עצום.
בהירות אסטרטגית – בשמונת החודשים של העימות הצבאי בצפון יש בהירות אסטרטגית יוצאת דופן: שני הצדדים לא רוצים במלחמה; שני הצדדים מעריכים שהצד השני לא רוצה במלחמה; שני הצדדים יודעים שזה מה שהצד השני מעריך לגביהם.
ההחלטה האסטרטגית לצאת למלחמה תהיה של ישראל – חזבאללה מנהל את המערכה בצפון באופן מדוד שמטיל את ההחלטה לצאת למלחמה על ממשלת ישראל. גם אם נסביר לעצמנו אחרת, וגם אם נאיים שאם לא יהיה שקט נהיה חייבים לפעול, ההחלטה להסלים תהיה של מדינת ישראל ואיתה גם בעיית הלגיטימציה (הפנימית והבינלאומית) וההצדקה למלחמה.
נניח שישראל כובשת שוב את רצועת הבטחון – תסתכלו על התמונה המצורפת של רצועת הבטחון ותבינו שמהלך כזה לא מסיר שום בעיה אמיתית וישראל תמצא את עצמה במלחמה שבה ממשיכים לירות אלפי חימושים לעבר מדינת ישראל בלי הפסקה כאשר יש לאיראנים ולסורים יכולת תספוק של חזבאללה שלא ניתן לעצור. הברך מערבה של נהר הליטני היא כ-4 ק"מ ממטולה בקו אווירי. לאלה שמשווים את זה ל-1982, אז ישראל נכנסה כאשר ההתנגדות היחידה שהיתה היא של אש"ף, תושבי לבנון קיבלו את צה"ל בשמחה יחסית. היום כולם רואים בנו אויב. זה לא כיבוש יציב, זה כיבוש עם חיכוך תמידי שלא פותר לממשלת ישראל את הדילמה כיצד לסיים המלחמה בצורה שלא תיתפס כהפסד.
השינויים האסטרטגיים העיקרים שהיו בלבנון ב-50 השנה האחרונות:
פריצתה של מלחמה האזרחים בשנות ה-70 שהסתיימה בהסכם טאיף שנתן הכשר לחזבאללה להיות המליציה החמושה היחידה במדינה.
מלחמת 1982 שבסופה ישראל הביאה לגירושו של אש"ף שהיה מליציה חיצונית שהשתלטה בכוח על לבנון. המלחמה והכיבוש הישראלי הביאה לצמיחתו והתעצמותו של ארגון שיעי חדש הידוע היום בכינויו חזבאללה.
הנסיגה הישראלית בשנת 2000 שינתה את הלגיטימציה לפעולתו של חזבאללה נגד צה"ל בפוליטיקה הפנים לבנונית והגדילה את הרסנים שיש על הארגון מבית.
ב-2005 חיסול חארירי הוביל ליציאת הצבא הסורי מלבנון ולניסיון לשקם את הריבונות והמדינה הלבנונית. המלחמה שפרצה ב-2006 גדעה את הניסיון הזה ומאז לבנון נמצאת בספירלה של קריסה עצמית.
מלחמת האזרחים בסוריה שפרצה ב-2011 והיתה איום קיומי על חזבאללה אם סוריה היתה נופלת לידי דאעש או איסלם סוני אחר.
כל החלופות שעומדות בפני ישראל בצפון הן חלופות רעות:
הסכם הפסקת אש (בהנחה שבדרום מסתיימת המלחמה) לא יצליח להסיר את תחושת חוסר הבטחון של האזרחים והחשש לחזור לבתים, לאלו שיש להם בית והוא לא נהרס במתקפות של חזבאללה כנגד צה"ל. הסכם שכזה יחייב מהלך של בניית אמון מחודש במוסדות המדינה ובעיקר בממשלה וגם בצה"ל. קשה לראות איך ממשלה שהפקירה את האזרחים פרק זמן ממושך כל כך תוכל לבנות אמון כזה.
יציאה למלחמה שבסופה תהיה הפסקת אש שתביא לנסיגת צה"ל לגבול תסתיים כאשר ההרס בישובי הצפון גדול בהרבה והוא יהיה במרחק גדול בהרבה מהגבול. בזמן המלחמה יהיו מאות אלפי אזרחים שייעקרו מבתיהם כי לא ניתן יהיה להמשיך לגור בצפון כפי שהיה ב-2006 למי שכבר הספיק לשכוח. בסוף המלחמה שתעלה למדינת ישראל יותר ממה שעלתה המלחמה עד עכשיו, הקושי הלאומי לשקם את הצפון יהיה גדול יותר.
מדינת לבנון נטולת תשתיות לאומיות בעלות ערך ואין לה יכולת לאכוף את הריבונות שלה בשיטחה. בלבנון יש מספר מועט של תחנות כוח ואחרי הקריסה הכלכלית והאירוע בנמל בירות אספקת החשמל במדינה היא לשעות ספורות בלבד בכל יממה. לאורך שנים דרום לבנון לא קיבלה אספקת חשמל מהשלטון המרכזי ולכן יש גנרטורים רבים לטובת צרכים מקומיים. אין בלבנון בתי זיקוק, יש בה שני אתרי אחסנה של דלק. כשישראל הפציצה מאגר כזה ב-2006 זה גרם לנזק סביבתי בים התיכון. אין בלבנון מפעלים רציניים מלבד מפעל המלט של משפחת חרירי. המשמעות היא שהדיבורים על הפצצת המדינה הלבנונית הם דיבורי סרק בשלושה מובנים: אין כל כך את מה להפציץ ואת מה שיש להפציץ לא ירגישו רוב האזרחים; להפצצה שכזאת אין משמעות שתביא גורם כלשהו לעשייה פרקטית (מלבד אולי את ארה"ב וצרפת לכעוס על ישראל ולהביא להחלטה שתסיים את המלחמה); הפצצה כזאת לא מטפלת בבעיות שיש לישראל במלחמה, הדיבורים עליה מסיחים את הדעת מהבעיות עצמן.
סוריה – מלחמה מול חזבאללה בלבנון משפיעה ומושפעת על המצב בסוריה. עד 2005 ישראל חשבה שדרך איום על אסד אפשר יהיה להסדיר את המצב בלבנון מול חזבאללה, אבל היום המציאות הרבה יותר מורכבת. אין ספק שסוריה היא צינור החמצן של חזבאללה, וגם לנוכחות של רוסיה בסוריה יש השפעה. איני מתכוון לטעון שישראל צריכה לנסות לאיים על משטרו של אסד במקרה שפורצת מלחמה בלבנון, לפתוח חזית שלישית או רביעית (עזה, לבנון, יו"ש וסוריה) פעילה אחרי יותר משמונה חודשים של מלחמה וללא תפיסה אסטרטגית כיצד מסתיימת המלחמה זאת יכולה להיות איוולת רבת רושם. אבל כדאי שלא לצאת למלחמה מול חזבאללה מבלי לקבוע את האסטרטגיה לגבי הזירה הסורית.
כל הסוגיות האלה מושפעות גם מכך שישראל נמצאת אחרי חודשי לחימה רבים, לצה"ל יש פערי כוח אדם משמעותיים ושחיקה שלא ניתן להתעלם ממנה, הפגיעה הכלכלית משמעותית, אין לגיטימציה בינלאומית ובפרט לא מארה"ב, ולממשלת ישראל אין אמון להוביל מדינה למלחמה קשה כל כך.
