האם עזה תהיה כלבנון

"המבצע הזה שאנו קוראים לו שלום הגליל… יש בו לרפא את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים"

מנחם בגין

ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, טעויות בני האדם חוזרות על עצמן. הנסיבות שבהן פרצה מלחמת השבעה באוקטובר לא דומות לנסיבות שהובילו את ישראל למלחמה יזומה ב-1982 'שלום הגליל', אבל אפשר להשוות בין מטרות המלחמה של ישראל בשתי המלחמות, ולבחון את השאלה לגבי היכולת והדרכים להשיג אותן, ומהן הסכנות שבמורד הדרך. הדברים חשובים בפרט לנוכח האפשרות שישראל תצא למלחמה בצפון, שגם בה קשה לסיים את המלחמה.

המשותף ל-1982 ולמלחמת השבעה באוקטובר הוא שישראל קיוותה / מקווה לפתור באופן סופי בעיה אסטרטגית. ב-82 חששנו שארה"ב תפתח בשיחות עם אש"ף אז יצאנו למלחמה כדי להשמיד אותו ולהפוך את ירדן למדינה הפלסטינית, ובנוסף להמליך על לבנון שלטון ידידותי ולחתום איתו הסכם שלום. נצחון אזורי מוחלט. קיבלנו אינתיפאדה והתקוממות לאומית בשטחים, 3 שנים של התבוססות בבוץ הלבנוני, ועוד 15 ברצועת הבטחון חסרת הערך. עכשיו יצאנו למוטט/להכריע/להשמיד את חמאס, לסדר שלטון כלשהו ברצועת עזה או לא לסדר כזה והכרזנו שאנחנו רוצים נצחון מוחלט. בנוסף לנצחון המוחלט גם נחזיר את החטופים (אבל רק בתנאי שיהיה נצחון מוחלט).

למרות העובדה שמלחמת השבעה באוקטובר היא תוצאה של מתקפה נוראה של חמאס אני רוצה להזכיר את דבריו של מנחם בגין בישיבת הממשלה לאישור היציאה למלחמה במוצאי שבת ה-5 ביוני "…גורלנו הוא שבארץ ישראל אין מנוס להילחם במסירות נפש. האמינו לי שהאלטרנטיבה לכך היא טרבלינקה, ואנו החלטנו שלא תהיה עוד טרבלינקה. זה הרגע שבו צריך לבחור במסירות נפש. על המנוולים וכל העולם לדעת שלעם היהודי יש זכות להגנה עצמית כמו כל עם אחר". היציאה למלחמת שלום הגליל נתפסה בעיניו של מנחם בגין בצורה הכי אותנטית שיש כאיום קיומי שיש על מדינת ישראל, את הלגיטימציה למלחמה הוא בנה במשך 7-8 חודשים בסדרה של מהלכים פוליטיים בממשלה ובדעת הקהל. זה לא דומה לנסיבות שבהן פרצה המלחמה מול חמאס. מה שכן דומה הוא שבשתי המלחמות מטרות המלחמה של ישראל היו השמדה של ארגון טרור (לא נאצי) והסדרת השלטון במדינה ערבית.

הלקח של 1982 היה שאין בכוחה של ישראל לעצב את הסביבה האסטרטגית ולהמליך שלטון במדינה ערבית, הטענות של 2024 הן שעזה היא לא לבנון. אני מסכים, בעזה אין יסודות משטריים מלבד חמאס, בלבנון היו במידה מוגבלת, ובכל זאת לא הצלחנו.

במלחמת שלום הגליל לישראל היתה ארכיטקורה חלומית ליום שאחרי – בשיר ג'מייל ימונה לנשיא ויחתום הסכם שלום עם ישראל. במלחמת השבעה באוקטובר אין לישראל ארכיטקטורה כזאת, ולכן אנחנו לא רואים פעולות ממשיות שמאפשרות להאמין שניתן להגשים את זה. במלחמת לבנון היתה נקודה ברורה שבה החלום התפוצץ, הרצח של בשיר והטבח בסברה ושתילה, במלחמה הנוכחית בגלל הנסיבות שלה לא היה רגע כזה עד עכשיו. בשני המקרים נוצר לאורך זמן ממושך מבוי סתום אסטרטגי שבו המלחמה הפכה לנורמה – בלבנון זה נמשך שנתיים וחצי עד הנסיגה. בעזה זה ככה מחודש ינואר, ולא ניתן לדעת מה יהיה בעתיד. בשני המקרים ישראל מצאה את עצמה אחרי פעולה צבאית ממושכת ודי מוצלחת, מבלי שהיא יודעת איך אפשר להבטיח ש"הפטריה שלה לא תחזור".

ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'מייל לנשיא לבנון, יומיים אחרי שפינוי אש"ף מבירות החל. כדי למנות נשיא נדרשה השתתפות של לפחות 62 מתוך 84 חברי הפרלמנט הלבנוני והיה חשש שלישיבה המיוחדת לא יגיעו מספיק חברי פרלמנט, לאור ההתנגדות במערכת הפוליטית הלבנונית לבחירתו של בשיר. צה"ל הסיע במיוחד חברי פרלמנט לישיבה ואכן 62 חברים התייצבו. ברוב של 57 בשיר נבחר. ב-1 בספטמבר טס בשיר במסוק של חיל האוויר לפגישה עם בגין בצפון. בגין הסביר לבשיר מה עליו לעשות עם כניסתו לתפקיד בהמשך החודש: להזמין את בגין לבירות ולבוא לביקור גומלין בירושלים, לטובת טקס חתימת הסכם השלום בין לבנון לישראל, שייחתם עד 31 בדצמבר 1982. "אני מוכן, אבל אחרי זה תצטרכו להישאר בבירות להגן עלינו. ירצחו אותי" אמר בשיר. השיחה התארכה ובגין היה כעוס ותקף את בשיר במהלכה, ואיים שאם לא יהיה הסכם שלום ישראל תישאר בדרום לבנון. "מה אתה מעדיף מר בגין, ידיד טוב מת או ידיד אמיתי וחי גם אם לא במצב שלום?". בשיר ככל הנראה, מעולם לא התכוון לחתום הסכם שלום עם ישראל כפי שבגין חלם, הוא העדיף שישראל תעשה את העבודה שבעצמו לא יכול היה לעשות.

שרון הצהיר במפורש "ישראל לא תיסוג משטחי לבנון אם לא ייחתם הסכם שלום בינה ובין ישראל" (8/9/82). ב-12 בחודש בלילה נפגשו שרון ובשיר, וליבנו את הכעסים מהמפגש עם בגין. בסוף הפגישה סיכמו שהנוצרים בשיתוף צבא לבנון יטהרו את סברה ושתילה, שם חששה ישראל שעדיין נותרו אנשי אש"ף. את סברה נהפוך לגן חיות, את שתילה לחניון גדול הבטיח בשיר. זה יקרה עד ה-15 באוקטובר, בתמיכה של צה"ל. ההבנות עלו על הכתב, והובאו לאישורו בגין אחר הצהרים. בגין אישר אותו, את בשיר כבר לא יכלו לעדכן שזה קרה, הוא נרצח באותו יום.

אחרי שבשיר נרצח, הטבח במחנות הפליטים, הכיבוש של בירות ע"י צה"ל ישראל קבעה מדיניות חדשה לניהול המשא ומתן עם לבנון, שעיקריה: מו"מ ישיר בין ישראל ללבנון בירושלים ובירות, ארה"ב תוכל להשתתף בו; ההסכם יכלול את הסדרי הבטחון והסדרי נורמליזציה שכוללים גבול פתוח וסחר חופשי; ישראל לא תיסוג עד שאש"ף יעזוב לחלוטין את לבנון, ואח"כ היא מוכנה לסגת לטווח 45-50 ק"מ מהגבול; ישראל תחזיק בקו הזה עד שייחתם הסכם בינה ללבנון והסכם בין לבנון לסוריה לפינוי הכוחות הסוריים מלבנון; ההסכם יסיר לחלוטין כל איום מדרום לבנון לישראל ודרש מנגנוני אכיפה ישראליים להבטחת המצב.
מספר חודשים התבזבזו על דיונים כיצד להמשיך את המו"מ בין הצדדים, לאחר מכן ישראל העלתה כל פעם דרישות נוספות כמו למשל נוכחות של כוח משמעותי של צה"ל בתחנות התרעה בלבנון לטובת סיורים בשטח. כאשר צוות המו"מ הציג את המבוי הסתום לממשלה, תקפו אותו השרים כי הוא לוחץ על הממשלה להסכים לויתורים. במרץ הוצגו לממשלה המחלוקות שיש עם ארה"ב לגבי ההסכם, והיתה הצעה לוותר על תחנות ההתרעה. אריק שרון תקף "אתם מובילים את הממשלה באף, אתם ממיטים עלינו שואה". לאור הקפאון במו"מ עשה מזכיר המדינה האמריקאי שולץ מסע דילוגים לאזור, שהוביל להסכם בסוף אפריל. הוא חשש שהממשלה לא תאשר אותו כיוון שלא היו בו הרבה מהדרישות של ישראל. הממשלה אישרה את ההסכם והוא טס לאסד שאמר לו שזה הסכם כניעה שסוריה לא תכבד.

למלחמת לבנון ישראל נכנסה בתחילתו של משבר כלכלי, אחרי עשור של הגדלת צה"ל ושנים של מדיניות פופוליסטית. הוצאות המלחמה הגוברות, והשחיקה של צה"ל בלבנון הביאו את ישראל למשבר עמוק – כלכלית לסף של פשיטת רגל ואינפלציה מסחררת; צבאית, משבר כוח אדם עמוק בצה"ל ומשבר מילואים חריף לאור העומס שהתפתח וההתבוססות בבוץ הלבנוני. הקיצוצים שנעשו בצה"ל במחצית השניה של העשור, הקלו על עומק משבר כוח האדם שהיה, אבל רק בשנות התשעים חזרו לחתום קבע מי שנחשבו לקצינים הטובים.
למלחמת השבעה באוקטובר ישראל נכנסה בראשיתו של משבר כלכלי כתוצאה מההפיכה המשטרית, אבל בנתוני מאקרו טובים. אחרי תשעה חודשים במלחמה, הממשלה איבדה שליטה על ההוצאות, והמשבר מחריף. ישראל לא תגיע לפשיטת רגל תוך שנתיים מהיום, אבל המשבר יכול להתפתח למשבר חריף. האמירה שאחרי מלחמות יש פריחה כלכלית לא היתה נכונה אחרי יום כיפור וגם לא אחרי של"ג. אז לא בטוח שהיא נכונה בכלל.

מאז חודש ינואר ישראל בורחת מבשורה, ומההכרעה על מה המלחמה הזאת. החששות המוצדקים מפני העתיד, אחרי טראומת ה-7/10 לא מאפשרות דיון על ניהול סיכונים עתידי, ועל כך שגם אחרי המלחמה הזאת לא יהיה בטחון מוחלט, גם לא מעזה, כיוון שאין כזה בנמצא. הפוסט הזה נכתב מבלי להתייחס לכובד המשקל שיש בהחלטה לפתוח במלחמה בצפון מול חזבאללה , חרף חילופי האש בין הצדדים.

חודש לפני מלחמת לבנון כתב יואל מרקוס טור שנקרא "פוקר הדמים" בהארץ "חיסול אש"ף שאמור להיות היעד המרכזי, הוא יעד בלתי מציאותי. אין תקדים היסטורי לכך שתנועת גרילה לאומית מוגרה בכוח הזרוע… הרי אפילו אם נפרק את כל מחנות הפליטים ונגרש את כולם מלבנון – נמצא בסופו של דבר את אש"ף במקום שהכי פחות היינו רוצים לראותו – בגדה המערבית. כי אין ואקום לתנועת גרילה".

המלחמה בעזה לא תרפא את הטראומה של ה-7/10, כמו שמלחמת שלום הגליל לא ריפאה את טראומת יום הכיפורים. היא יצרה טראומה אחרת.