בשנה שעברה יצא ספר חדש של ג'ון מירשהיימר וסבסטיאן רוסאטו "איך מדינות חושבות: הרציונליות של יחסי חוץ", שמנסה להסביר מה זה רציונליות של מדינות ולבחון האם מדינות הן שחקניות רציונליות. אנחנו מכירים הגדרות למהי רציונליות של בני אדם, אבל לא ניתן ללמוד מזה מהי רציונליות של מדינות. גם בדיקטטורות קבלת ההחלטות היא לא של אדם יחיד, למרות הנטייה שיש לראות בדיקטטורים "לא רציונליים": קדאפי, הוגו צ'אבס, קים ג'ון און, פוטין, סדאם חוסיין, אחמדיניג'אד, ערפאת ובסיבוב הנוכחי סינוואר.
רציונליות של יחסי חוץ היא הבנה של "איך מתנהל העולם" על מנת לנווט את המדיניות להשגת תוצאות רצויות. מכאן, שמקבל החלטות רציונלי הוא מי שפועל לאור תיאוריות תקפות כדי להבין את המצב ובוחר מתוך חלופות מעשיות אפשריות את זו שלדעתו תשיג את מירב היעדים שלו. מדינה היא רציונלית אם מקבלי ההחלטות המרכזיים נוטלים חלק בתהליך קבלות החלטות מובנה ומסודר, שמביא לשולחן את החלופות האפשריות באופן נקי ומקצועי, וכתוצאה מהתהליך נבחרת חלופה מעשית שמבוססת על תיאוריה מתוקפת. במילים אחרות רציונליות של מדינות היא רציונליות של תהליך קבלת ההחלטות של הקולקטיב המוביל שמקבל את ההחלטות במדינה. ככלל, הספר טוען שמדינות הן בדרך כלל רציונליות, אבל לא תמיד.
מדינות הן לא רציונליות אם תהליך קבלת ההחלטות בהן הוא לא מסודר, ללא ניתוח חלופות רציני. לעיתים, חלק מחברי קבוצת קבלת ההחלטות עוסקים בהשתקה, כפייה, דיכוי, שקר או מניעת מידע מיתר השותפים לקבלת ההחלטות. המדיניות של מדינה לא רציונלית תהיה מבוססת על תיאוריות לא מקובלות (סיסמאות) או ללא תיאוריה כלל, או שתהליך קבלת ההחלטות לא יהיה מכוון/מנוהל, או שהן יסבלו משתי הפתולוגיות.
חוסר וודאות אופף כל החלטה של מדיניות חוץ וכמובן שהוא אחת הבעיות המרכזיות של מקבל ההחלטות. כל תיאוריה מתוקפת על איך מתנהל העולם סובלת מהצורך להעריך כל אירוע בהקשרו הייחודי בזמן שהוא קורה (לפעמים בלחץ זמן) ולא ניתן להתבסס על חוקי אצבע כמו ברפואה דחופה. למשל, קחו את החלופות שעמדו בפני ארה"ב בסיום מלחמת העולם השניה: איזון יחסי הכוחות מעבר לים – מדינות מערב אירופה יאזנו את ברה"מ וארה"ב תהיה מוכנה להתערב רק בלית ברירה; חזרה למדיניות הבדלנות; בלימה – ארה"ב תשאיר כוחות באירופה והיא זאת שתוביל את איזון הכוחות מול ברה"מ; גלגול לאחור – ניסיון אסטרטגי יומרני להחליש את ברה"מ כך שלא תהווה איום על אירופה. היום בדיעבד אנחנו יודעים במה ארה"ב בחרה, אבל חוסר הוודאות שעמד בפני מקבלי ההחלטות אחרי המלחמה היה גדול. אחד המשתנים הקריטיים לקבלת ההחלטה היה האם מוסקבה היא שחקן סטטוס קוו או שחקן שמבקש להתפשט. התשובה בזמנו לא היתה ידועה.
"התיאוריה לא יכולה לצייד את המחשבה בנוסחאות לפתרון בעיות, וגם לא לסלול את הדרך הצרה שבה מונח הפתרון היחיד לבעיה. התיאוריה יכולה להעניק תובנות על תופעות גדולות והיחסים ביניהם, ואז להשאיר למחשבה החופשית לקחת את זה לתובנות הגבוהות כיצד לפעול" קלאוזביץ' על המלחמה
פערי מידע ולחץ של זמן מביאים לכך שמקבלי החלטות עושים קיצורי דרך, ופעמים רבות משתמשים באנלוגיות היסטוריות לשם כך. אבל, פעמים רבות השימוש בדוגמאות היסטוריות אינו נכון, ולא חף מהטיות. ג'רוויס כתב על זה ב- Perception and miss perception: "כשיחידים עושים שימוש באנלוגיות הם שמים דגש על מה קרה, ופחות על למה זה קרה. לכן, הלמידה שטחית ומוכללת יתר על המידה. החיפוש אחרי סיבות הוא מהיר ופשטני, לא מתבצעת בחינה מדוקדקת של הקישורים וההשפעות שצריכים להיות קיימים. נסיונות מועטים מדי נעשים כדי לערוך את ההשוואות הנחוצות לשיקול הדעת הדרוש לקבלת ההחלטות וההשפעה האמיתית של המשתנים".
רציונליות של אסטרטגיה רבתי – יש נטייה להסתכל על כשלונות ולטעון שהם תוצאה של מדיניות לא רציונלית, אבל פעמים רבות זאת חוכמת בדיעבד, שלא ניתן להסיק ממנה מסקנות כיצד נכון לקיים תהליכי קבלת החלטות. אם מדינה ניצחה במלחמה אז מייחסים לה קבלת החלטות רציונלית, ואם היא הפסידה או נכשלה טוענים שקבלת ההחלטות לא רציונלית. חוסר הוודאות שיש בקבלת ההחלטות ביחסים הבינלאומיים מאפשר הסבר ראוי מדוע לא כל מדיניות שנכשלת משמשת הוכחה לקבלת החלטות לא רציונלית. לדוגמא, המדיניות של צרפת כלפי עלייתה של גרמניה הנאצית מוסברת פעמים רבות בחוסר רציונליות ומהווה דוגמא "כיצד אסור להתעלם מאיומים". הקריסה של צרפת והכשלון של קו מאז'ינו תומך בהסבר הזה. בפועל בצרפת התקיים תהליך קבלת החלטות ראוי, הם ניתחו את החלופות האפשריות שהועלו ע"י חברי קבוצת קבלת ההחלטות וזאת שגיאה היסטורית לטעון שצרפת התעלמה מהסכנה של היטלר והתחזקות גרמניה.
ניהול משברים – ההחלטה של יפן לתקוף בפרל הארבור היתה רציונלית. לאורך תקופה ארוכה יפן ניהלה אסטרטגיה רבתי להשתלט על מזרח אסיה, והמשבר מול ארה"ב התפתח בהדרגה, עד שארה"ב הטילה אמברגו על יפן. תהליך קבלת ההחלטות ביפן היה סדור, נותחו חלופות מרכזיות שעומדות בפניה ולבסוף ההחלטה לתקוף את ארה"ב נלקחה למרות הבנה שסיכויי ההצלחה שלה נמוכים, כיוון שההערכה היתה שהאמברגו של ארה"ב יביא לקריסת הכלכלה והקטנת הסיכוי של יפן לממש את הרצון להפוך להיות מעצמת על באסיה. מקבלי ההחלטות העריכו שמוטב לתקוף מוקדם כי ככל שיחלוף הזמן סיכויי ההצלחה של יפן רק ילכו ויקטנו.
גם ההחלטה של היטלר לפלוש לברה"מ היתה החלטה רציונלית שהתקבלה בתהליך קבלת החלטות רציני ותוך ניתוח של החלופות שעומדות בפני גרמניה הנאצית, מתוך הערכה ריאלית שיש לה סיכוי להצליח, והבנה שככל שיחלוף הזמן ברה"מ תבנה את הצבא וכאשר תהיה מלחמה ביניהן בעתיד אחרי שזה יקרה הסיכוי של גרמניה לנצח יהיה קטן.
מדיניות לא רציונלית – הפלישה של ארה"ב לעיראק
ארה"ב הניחה שאחרי שעיראק תיפול במהירות וכשזה יקרה היא תהפוך במהירות למדינה דמוקרטית באופן טיבעי וללא מאמץ והשקעת משאבים ניכרת של ארה"ב (בשונה מאפגניסטן שארה"ב הבינה שהיא צריכה לבנות שם מדינה בשלב הזה), הנחה שלא היה לה שום בסיס תיאורטי. לאחר מכן ארה"ב הניחה שאחרי שזה יקרה, תהיה תיאוריית דומינו של דמוקרטיזציה של המזרח התיכון. כזכור תיאורית דומינו היא זאת שהובילה את ארה"ב למלחמת קוריאה, אבל בפועל במציאות לא היתה קריסת דומינו באסיה והיא לא הפכה קומוניסטית. ויליאם ברנס, שהיה עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח הקרוב אמר: "כולנו מחפשים תהליך של שינוי משטר בעיראק, שיוביל לממשלה דמוקרטית וייצוגית ובטחון לאזור כולו. זאת יכולה להיות נקודת תפנית היסטורית במזרח התיכון ולאינטרסים של ארה"ב".
כל ההנחות התיאורטיות הללו לא היו מבוססות על תיאוריות תקפות. מאז מלה"ע ה-2 ארה"ב פעלה לפחות 35 פעמים לטובת דמוקרטיזציה של מדינות מתפתחות ורק פעם אחת בקולומביה זה הצליח כעבור 10 שנים. אבל , לארה"ב גם לא היתה תכנית אמיתית כיצד התקוות שלה אמורות להתממש, כיוון שלא התקיים תהליך קבלת החלטות רציני. צוותי העבודה שחשבו על היום שאחרי הפלת המשטר, ניתחו את רוב הבעיות הצפויות, אבל הממשל סירב לקבל את המסקנות שזה הולך להיות תהליך מסובך שיצריך יותר משאבים מהכיבוש עצמו, ולכן התעלם ולא התכונן לזה. הממשל התעלם מהביקורת על התכניות שלו ועל הנחות העבודה שלו. כדי למנוע מהספקות להישמע הממשל דיכא את מי שהשמיע אותן. היה ידוע לכל שראמספלד לא מוכן לסבול מחלוקות על ההנחות שלו לפני המלחמה.
רגע לפני מלחמת ה-7/10 היציאה של טראמפ מהסכם הגרעין היתה מדיניות לא רציונלית. ההחלטה לא היתה מבוססת על תיאוריה תקפה כלשהי: המחקר מראה שסנקציות לא מביאות להתמוטטות של מדינות ושהן לא משיגות מדיניות מוחלטת לאורך ההיסטוריה. המחקר גם מעלה שדילמת המחוייבות מלמדת שמדינות יחששו שגם בעתיד לא יכבדו איתן הסכמים ולכן אין בסיס להערכה שאיראן היתה מוכנה לחזור בתנאים גרועים יותר למו"מ. לבסוף, ההחלטה הביאה לכך שלא תהיה מדיניות שמאפשרת להתמודד עם התגובות של איראן, אלא רק משאלת לב שהיא תיכנע.
אני מניח שברור שבכוונתי לטעון שמדינת ישראל לא רציונלית בניהול המשבר של מלחמת ה-7/10, אכן כך. אני טוען שמקבל(י) ההחלטות בישראל לא מתבסס(ים) על תיאוריות תקפות, שלא ניתן להבין מה הנחות היסוד שעומדות מאחורי תהליך קבלת ההחלטות, ושתהליך קבלת ההחלטות הוא לא רציני ולא כולל ניתוח של החלופות שעומדות בפני ישראל. המלחמה הנוכחית ייחודית, היקף האזרחים החטופים, הרב זירתיות שלה שמצד אחד כל הזירות מחוברות אבל מנגד הן מנותקות אחת מהשניה ועוד. כל אלה מחייבים תהליך קבלת החלטות מעמיק ומורכב במיוחד. אבל במציאות זה לא המצב.
הניהול הכלכלי של המלחמה ע"י שר האוצר סמוטריץ' לא מתבסס על תיאוריה כלכלית שתומכת את קבלת ההחלטות, וברור שהוא מתעלם לחלוטין מההמלצות של גורמי המקצוע במשרדו ושלא מתקיים דיון רציני במשרדו על המשמעויות שלה. בדיון רציני אני מתכוון דיון שבו הוא משתתף ונוטל חלק ברצינות. הממשלה אישרה אתמול את ההצעה שלו מבלי שהתקיים על זה דיון ובנוכחות 8 שרים בלבד ללא השתתפות ראש הממשלה בדיון. ככה לא מתנהלת מדינה רציונלית בסוגיה מרכזית למלחמה, וכלכלה היא גורם מרכזי בבטחון הלאומי של כל מדינה, ותנאי הכרחי ליכולתה של ישראל לשרוד במזרח התיכון.
אחרי 11 חודשי מלחמה ישראל הצליחה להחזיר 7 חטופים חיים בלבד במבצעים צבאיים, לעומת כמעט מחצית בעסקת חטופים. מאז העסקה שהיתה נהרגו או נרצחו הרבה יותר חטופים מאשר הצלחנו לשחרר, והבאת גופות של חטופים שהיו בחיים זאת לא הצלחה ישראלית. תהליך קבלת החלטות רציני היה לוקח את זה בחשבון ומניח מדיניות שמתבססת על כך שהדרך להשיב את מרבית החטופים החיים בחיים היא בעסקה. כמובן שזאת הסיבה שמתקיים מו"מ בין ישראל לחמאס דרך המתווכות, אבל בכל זאת השיח בישראל עדיין לא מקבל את ההנחה הזאת כפשוטה.
אבל הדובדבן האמיתי הוא האסטרטגיה רבתי של ניהול המלחמה –
ראשית, ישראל לא מתנהלת מתוך מדיניות ברורה כיצד חמאס אמור להיעלם. לאחרונה פורסם מאמר ב-FOREIGN AFFAIRS על איך ארגוני טרור מסתיימים. בקבינט של ישראל לא התקיים דיון רציני על התיאוריות הידועות כיצד ארגוני טרור מסתיימים ולא נקבעה מדיניות מה המשמעות של מטרת המלחמה הזאת.
שנית, ישראל מתנהלת הפוך לחלוטין מהנחות היסוד של תפיסת הבטחון שלה, בנוגע למשך המלחמה. הסיבות בעטין ישראל צריכה מלחמות קצרות הן שצה"ל מבוסס על אנשי מילואים שהם לב האוכלוסייה היצרנית של הכלכלה הישראלית. כרגע, ישראל מנהלת את המלחמה תוך התעלמות מכך שהיקף המילואים שהיא דורש אינו בר קיימא, ומכך שהמודל הכלכלי שלה אינו בר קיימא.
שלישית, ישראל מתעלמת מהרב זירתיות של המלחמה, ואין לה הסבר רציני איך היא יכולה להביא את המלחמה לסיום. פשוט אין תכנית כזאת, היא לא נדונה ולכן אין גם מה להציג לציבור.
רביעית, תהליך קבלת ההחלטות בישראל לקוי, בלשון המעטה. אין תהליכי מטה שמייצרים ידע על כל אחת מהחלופות ואין ניתוח של חלופות אסטרטגיות שלאורו מתבצע הניתוח הזה.
הספר מנתח 4 מקרים של מדיניות לא רציונלית – המדיניות של גרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה, מדיניות המחוייבות / האיזון הבריטית לפני מלחמת העולם השניה שהוחלפה שלוש פעמים בעשור שקדם למלחמה, ההחלטה האמריקאית לפלוש למפרץ החזירים ב-1961 וההחלטה לפלוש לעיראק ב-2003. התוצאות של ההתנהלות הלא רציונלית היו כשלון. הספר לא מנתח מקרים שבהם מדיניות לא רציונלית הסתיימה בצורה מוצלחת (אולי יש כאלה מקרים).
ישראל לטעמי לא יכולה להרשות לעצמה התנהלות לא רציונלית, בפרט כיוון שמדובר ביכולתה להתקיים בעתיד. האיום של איראן צפוי להיות רחב ומשמעותי, אנחנו רואים את המשמעות של האיום ההיקפי שהיא בנתה מסביב לישראל. ישראל לא נערכה למשמעויות האסטרטגיות של זה, לא קיימה על זה דיונים רציניים והיא מתנהלת כאילו יש בכוחה הצבאי להסיר את האיומים האלה. תזכורת, ישראל הצהירה כמה פעמים שהיא הסירה את הנוכחות האיראנית בסוריה, וסירבה לקבל את המציאות שאין בכוחה להשיג את זה. המדיניות של ישראל חייבת להיות מבוססת על תהליך קבלת החלטות איכותי, שקוף, פתוח ורציני. גם ככה האיום הקיומי נראה מוחשי מתמיד, אם לא נעשה כן, הסיכון שלו יגדל עשרות מונים.
שכחת דבר אחד
רציונליות נגזרת ממטרה.
נראה שהמטרה כאן, היא הפיכת ישראל לדיקטטורה שמטרותיה וערכיה שונות.
שיוצרת חלוקה מחדש של הכח וההון.
בהקשר זה ההתנהלות רציונלית לעלא.
היא נגזרת בין השאר מהפעלת טרור פסיכולוגי יעיל (שמצליח) על אזרחי המדינה
ושמראית העיין המתקיימת של כאוס, לגמרי במופגן, היא חלק מטרור זה.
הצגת התנהלות זו ככאוס, מפריעה להתמודדות עימה.
לשם שינוי, בחודשים האחרונים, אני מסכים עם רוב מה שכתבת. אכן, הממשלה הגרועה שלנו (ולטעמי גם הדרג הצבאי העליון) מתנהלים ללא אסטרטגיה ברורה ומתוך משיכת זמן.
המחלוקת שלי איתך היא כרגיל בשאלת העסקה. אם מטרת המלחמה היא מיגור חמאס, אזי לא ניתן לנהל איתו מו״מ שחורג משחרור אסירים תמורת חטופים (כפי שהיה בעסקה בנובמבר).
עצם קיום המו״מ עם חמאס הוא איוולת גמורה שמאריכה את המלחמה ומביאה למות החטופים.
אי אפשר לצאת מהנחת שחייבים למגר את חמאס במלחמה. ככה לא מתכננים אסטרטגית. המטרה היא לבחור בחלופה הכי פחות גרועה שעומדת בפני ישראל, ולא ניתן להחליט את זה בלי לשקול מה החלופות
עמר שלום.
בהמשך לתשובתך לתמיר – נראה לי שאני חורג קצת מתחום המומחיות שלך בשאלה אבל בכל זאת – איך הממשלה אמורה להציג לציבור את בחירת החלופה "הכי פחות גרועה"? האם בכלל יש היתכנות פוליטית לדבר כזה?
אני מניח שכל קואליציה תתפרק על מהלך כזה, גם קואליציות יותר יציבות מאשר יש לנו כרגע.
שאלה נוספת דומה למה שנשאלת ב-X: ברגע שאתה מציג את החלופה לציבור, אתה לא בעצם חושף את הקלפים שלך במו"מ מול חמאס? איך מצמצמים את הסיכון של הקשחת עמדות היריב?
תודה מראש על המענה.
שלום,
אין לי מושג, אני לא בתחום ההסברה ולא פוליטיקאי
למה אי אפשר למגר את החמאס?
זה משימה צבאית לגיטימית שהושגה במקומות אחרים בעולם.
לא מתכוון לרדוף אחרי כל זב חוטם עם קלצ׳ניקוב, אלא שלא יהיה שלטון חמאס ושהארגון לא יוכל לתפקד כארגון שלטוני בעזה.
משהו דומה למצב באיו״ש.
מי אתה רוצה שישלוט בשני מיליון פלסטינים בעזה?
יכולות להיות כל מיני אפשרויות:
1. כח רב לאומי
2. כח ערבי
3. ישראל
4. הרש״פ
כל אחד מהם יוכל להכנס רק אם החמאס ימוגר.
אני מבין משאלתך שאתה מכוון לכך שחמאס ימשיך לשלוט ברצועה ביום שאחרי המלחמה?
יכול להיות שגם מלכת היופי תשלוט בעזה, אנחנו אחרי 11 חודשים במלחמה ואין שום סימן שמישהו מתכוון להחליף את חמאס. לא יכול להיות כוח חיצוני שאינו פלסטיני מלבד ישראל, אין לזה שום היתכנות.
מה שאני מנסה לומר שאי אפשר להמשיך לספר סיפורים על מיגור חמאס, יש למציאות גם ערך כלשהו
תשובתך מתמיהה אותי.
האם העובדה שעד כה טרם מוגר החמאס אומרת שזה לא יקרה?
האם העובדה שב-1944 היטלר עדיין שלט בגרמניה משמעה שכל דיבור על מיגור הנאצים עד אותו הרגע היה סיפורי מלכת היופי?
אפשר להתווכח אם יש התכנות לכח שאינו פלסטיני, אבל באפשרויות שכתבתי ציינתי גם את הרש״פ – הם גם פלסטינים בפעם האחרונה שבדקתי, והם יוכלו לשלוט בעזה רק אם ימוגר החמאס.
ב-1944 היה ברור שבעלות הברית מנצחות את המלחמה וזה עניין של זמן. אני מזכיר שרוב הבירוקרטיה והפקידות הנאצית נשארה ועל בסיסה נבנו המוסדות של מערב גרמניה.
למיטב הבנתי הממשלה הנוכחית לא מוכנה להכניס את הרש״פ מתוך התנגדות מוחלטת למדינה פלסטינית
גם אנחנו מנצחים במלחמה (על אף הניהול הגרוע של הדרג המדיני והצבאי), גם אם באיטיות מייסרת.
עזוב את הממשלה הזאת. לו יהיו בחירות וראש הממשלה יהיה גנץ או לפיד או בנט או סער – איך היית מייעץ להם למגר את החמאס? בהנחה שלפחות שניים מהם יסכימו להכניס את הרש״פ.