אני ממעט לכתוב ביקורת ספרים בבלוג, אבל הספר של גיא חזות "צבא ההייטק וצבא הפרשים" הוא ספר מעורר מחשבות, ועוסק בסוגיות שעליהן כתבתי לאורך השנים. בתור התחלה אני ממליץ לקרוא את הספר, הוא כתוב היטב ואני חושב שהוא מצביע על בעיות נכונות. יחד עם זאת הוא חוטא בהיעדר נימוקים מספקים לכך שהבעיות אכן קיימות, נעדר התמודדות מעמיקה מה הסיבות לבעיות (קצת שטחי לכתוב שהכל התחיל במלחמה יום הכיפורים), וחלק מהדוגמאות שמובאות אנקדוטליות ומוכוונות אג'נדה. יש גם אי דיוקים לגבי חלק מהנרטיבים שמתוארים בו. אבל זה ספר חשוב שכדאי לקרוא כדי להבין טוב יותר את צה"ל, וחובה לדון בו. מה שאסור לעשות זה לקחת את הספר הזה לטובת הסיסמאות שאנחנו שומעים עכשיו, שצריך להחליף את כולם, שאם ההוא יהיה רמטכ"ל הבעיה תיפתר. צה"ל הוא בבואה של החברה בישראל, והחברה בישראל היא בינונית למדי ויש בה תחלואים לרוב. מי שלא משקיע במצויינות אזרחית לא אמור להתפלא שאין כזאת בצה"ל. הספר עוסק גם בסיפורים אישיים ומרתקים של המחבר, למשל כשהיה מפקד כפיר בזמן פרשת אזריה, איני במעמד להתייחס לסוגיות אלה וגם איני מתכוון להתייחס לביקורת הספציפית על אנשים שמתוארים בספר. אמנם רוב השירות שלי היה בחיל אוויר, אבל יש לי שנתיים בפיקוד צפון, שלוש בחטיבה האסטרטגית באג"ת, ומספר שנים שבהן היו לי ממשקים למטכ"ל וליבשה. לכן, יש לי זווית הסתכלות רחבה יחסית, אבל כמובן זאת זווית אישית וחלקית, כיוון שהוויכוח והדיון משפרים את התוצאה הסופית. מילת אזהרה, זה הולך להיות פוסט ארוך מאוד, ולא אופייני לבלוג, המסקנה היא שקראתי בעניין את הספר. יהיה קשה להבין את הפוסט בלי לקרוא את הספר.

משבר צבא היבשה
אני מסכים עם הכותב שצבא היבשה היה במשבר לפני ה-7/10 (ומוקדם לדבר על המשבר של אחרי המלחמה), אבל אני חושב שהוא עושה לעצמו חיים קלים מדי בניתוח הסיבות למשבר. בשונה מטענתו שהכל התחיל ביום הכיפורים לדעתי קרו עוד הרבה דברים שלא קשורים בהכרח רק לצה"ל. בשנות ה-70 ישראל היתה מדינה מגוייסת, הנטל הצבאי על האזרחים נחלק על מרבית אזרחי המדינה. היום זה לא המצב. רק 2/3 מהגברים מתגייסים לצה"ל לשירות חובה, ובמילואים שירתו עד המלחמה אחוזים ספורים מהאוכלוסייה. היום להיות במקום עבודה איש מילואים זה חסרון, בשנות ה-70 הרוב היו כאלה. הסוגיות האלה ואחרות חסרות בספר.
ב-30 השנה האחרונות מדינת ישראל העדיפה לצמצם את הפעלת צבא היבשה בעימותים כיוון שהיא חשבה שהתועלת שתושג מהפעלתו לא שווה את המחיר. לאורך כל השנים האלה, פעם אחר פעם, במקום להתכנס ולדון מה המשמעויות ולמה זה המצב, צה"ל בחר להדחיק את השאלות הקשות, לטמון את הראש בחול ולקונן על כך שרק היבשה יכולה להכריע. זה נובע מבעיות תרבותיות שיש בצה"ל ובמדינת ישראל ובראשן הרצון לברוח מדיונים רציניים על סדר העדיפויות ועל תפיסת הבטחון. למדינת ישראל אין תפיסת בטחון כיוון שזה עניין פוליטי, משימתו העיקרית של צה"ל היא שליטה בטחונית ביהודה ושומרון. כיוון שהכיבוש הוא סוגייה פוליטית, אין אף אחד שמוכן לקיים דיון רציני על המשמעויות שלו. כל עוד סוריה היתה מדינה, מתאר הייחוס למלחמה היה מלחמה מול סוריה, גם אחרי 2006. רק ב-2011 זה השתנה. לאורך כל השנים (איני יודע לגבי השנים האחרונות) יהודה ושומרון לא היתה במתאר הייחוס שאליו צריך לבנות את הצבא. אין אף אחד במדינת ישראל ששואל את עצמו, מה המחיר של הקמת עוד מאחז בגבעת שום דבר וכמה סד"כ יושקע כדי להגן עליו. הכל מתנהל כלאחר יד. כשלצה"ל היה משבר תקציבי אחרי האינתיפאדה השניה, הוא לקח אנשי קבע שבוע בשנה לשמור על ישובים ביו"ש. כי ככה הוא יכול היה לצמצם במילואים ובאבטחה אזרחית. כל הקצינים עד דרגת רס"ן השתתפו בזה. תחשבו על גודל הבזבוז, המשמעות היא שמאות תקני קבע הפכו להיות שומרים בישובים ביו"ש, אבל בלי להתייחס לזה ככה.
צבא היבשה ברח מהדיון של איך שומרים על צבא אפקטיבי וכשיר למרות שעיקר הפעילות שלו היא שמירת גבולות ושטחים. זה לא הולך להשתנות ויכול להיות שתהיה לזה תוספת שוחקת בעזה. זה דיון שאני לא יודע לומר מה נכון ואיך נכון, מלבד להצביע על כך שזאת סוגיה שבורחים מלדון עליה. חייבים בירור מעמיק כיצד ניתן לעשות מסלול שירות פחות שוחק, להכשיר טוב יותר ממלאי תפקידים, לבנות נכון יותר את מסלולי השירות ולהתמודד עם המציאות שלא יהיו מלחמות כמו בעבר כיוון שמדינה מפותחת (שאינה ארה"ב) לא יכולה לצאת למלחמות רק כדי להכשיר את דור המצביאים של העתיד.

התפתחותה של האסטרטגיה הצבאית "הפצץ וקווה לסיום" – פרק א'

צבאות הטרור
לבעיה של צבאות הטרור מסביב לישראל אין פתרון צבאי. צה"ל לא יכול להסיר את האיום וזה מחייב את ממשלת ישראל לקיים דיון רציני על הקשר שבין הפעלת כוח צבאי ליעדיה המדיניים של מדינת ישראל. צה"ל "קיבל" צ'ק פתוח של זמן ברצועת עזה, ולא מסוגל לפתור לממשלת ישראל את הבעיה מה לעשות עם רצועת עזה ביום שאחרי, כאשר עדיין נשארים בה שני מיליון פלסטינים עוינים. הפעולה הצבאית המוצלחת של צה"ל שהביאה להחרבתה של רצועת עזה לא בהכרח משרתת את העתיד של מדינת ישראל, אבל זאת שאלה שאיש לא מוכן לקיים עליה דיון רציני, לא בצה"ל וגם לא בממשלה. הוואקום שיש במדינת ישראל הוא הבעיה הגדולה של צה"ל, הכותב פשוט מתעלם מכך ומצביע על סימפטומים שהוא מוצא בצבא.
צבאות הטרור אכן מערערים את תפיסת הבטחון, ולמרות שממשלת ישראל ברחה מאחריותה, צה"ל היה יכול לקיים דיונים רציניים על המשמעויות הנובעות מכך. במקום זה צה"ל מאז 2006 פיתח רעיון אסטרטגי למלחמה שלא מתמודד עם האתגר שהאויב מציב בפניו – להלום בעוצמה קשה, לחולל נזק אדיר ולצעוק "ניצחתי". אני קראתי לזה "הפצץ וקווה לסיום". התפיסה הזאת התפוצצה כיוון שב-7/10 הנזק שחמאס חולל לא אפשר לנו לנקוט בה, ולכן אנחנו נמצאים כמעט שנה בוואקום תפיסתי מה יעדי המלחמה. צה"ל התמכר לפתרונות שנתנו לו תחושה של "עשייה" יותר מאשר לטכנולוגיה. הפצצה מאסיבית של האויב נותנת תחושת עשייה, זאת היתה עצלנות מחשבתית, שהובלה ע"י חיל האוויר ואליה הצטרפו הרמטכ"לים ב-20 השנה האחרונות, גם גבי אשכנזי שאותו משבח הכותב, העביר לבני גנץ את "ספר המטרות" של צה"ל. אני זוכר את הדיון אצלו כאשר הסתבר לו שאין מטרות תשתית לאומית בלבנון, אז הוא נתן הנחייה להגדיל את בנק המטרות הזה ב-200 מטרות, וצה"ל הוסיף לבנק המטרות 200 גשרונים ומעברי מים ברחבי לבנון. זאת תפיסה של אפס חשיבה.
התר״ש של גבי אשכנזי היה אסוני כיוון שהוא נמנע מהחלטות של סדר עדיפויות, היה בו הרבה כסף, אבל כולו הלך על הנבטת יכולות תוך הימנעות מהחלטה מה הפרויקטים החשובים, ונסיון להימנע מהצורך לסגור יחידות על מנת להתחדש. השאיפה של דני חלוץ להגדיל את הסמכות והאחריות של זרוע היבשה היתה נכונה. הכשלון במלחמה הביא לביטול מוחלט שלה ע"י אשכנזי.

השאלה מה זה נצחון, היא שאלה מדינית, והכותב מתייחס אליה כשאלה צבאית. הצבא הוא כלי בידי הממשלה על מנת לקדם יעדים אסטרטגיים ומדיניים של מדינת ישראל והספר מתעלם לחלוטין מהממשק הזה, ומתייחס לצה"ל כישות עצמאית "על מדינתית" שיש לה עקרונות עליונים על מטרתה של המדינה.
האם זה משפיע על המנהיגות הצבאית? בוודאי. השאלה הגדולה היא מה לעשות עם זה. זה לא הגיוני לטעון שצריך מלחמות בשביל לייצר מנהיגות צבאית, אם מדינת ישראל לא מקדמת יעדים מדיניים במלחמה הזאת.

נצחון ע"י הפצצה אווירית – פרק א': חלופות אסטרטגיות

מבצעי אש מנגד
אכן בשנות ה-90 ׳דין וחשבון׳ ו׳ענבי זעם׳ יצאו לדרך מתוך הנחה שדרך המשטר הסורי ניתן יהיה להגיע לרגיעה יחסית. אבל הנחת היסוד היתה שצה״ל הוא לא הכלי המתאים לפתור את הבעיה הבטחונית שנוצרת בפני מדינת ישראל ותמרון יבשתי הוא כלי שלא מתאים למה שישראל מעוניינת להשקיע.
בשנות ה-2000 חוסר הנכונות להפעיל את צבא היבשה הוביל לבעיה אחרת בצה״ל, והיא שאנשים רבים מדי, לא רק בחיל האוויר, התחילו להאמין בכך שבאמצעות הפצצה מאסיבית מהאוויר ניתן להכריע מלחמות. הנחה שלא היתה מבוססת ולא נתמכת במחקר, מלבד אמירות נחרצות של כל בכירי חיל האוויר. שוב ושוב כחולי המדים הסתכלו על העולם בעיניים של הפצצות על המטוס, כמאמר המשפט הידוע ״כשיש לך ביד פטיש, כל דבר נראה כמו מסמר״

נכונות ההקרבה של החברה הישראלית – הכותב טוען שהחברה הישראלית לא מוכנה להקריב, אבל אני חושב שפעם אחר פעם אפשר לראות שלמען מטרות ראויות ההיפך הוא הנכון. בעיני, הכותב מתבלבל בין הנכונות לקבל אבדות בכלל, לבין צורך מוצדק. בשנות ה-80 צה״ל איבד בתאונות יותר מ-200 חיילים בכל שנה(!), מישהו חושב היום שנכון לקבל את זה? ברור שלא. עופרת יצוקה, צוק איתן וגם המלחמה הנוכחית מוכיחים שיש נכונות להקריב למען הגנה על המולדת.

המב"מ ואתוס הלחימה של צה"ל
מבצעי המב"מ הביאו לשתי תופעות – שמירה על פעילות מבצעית משמעותית בעיקר בחיל האוויר (אבל גם בחיל הים) בשיתוף כמובן של אמ"ן וגופים טכנולוגיים, אבל עם המב"מ ובלעדיו בשנים האלה צבא היבשה היה עדיין משמר גבולות ואכיפת סדר ביו"ש. הכותב טוען שזה הוביל לשבירת אתוס הלחימה בצה"ל שכוחות היבשה הם שמובילים את צה״ל בתחום המבצעי. כאמור, איני יודע להתייחס לעולם היבשה, אבל זאת טענה קצת מוזרה. הכל שאלה של הסתכלות. מי שפועל במב״מ לא יודע לסייע לממשלת ישראל בשאלות המרכזיות של הבטחון הלאומי – אפילו לא בנוגע ליו״ש.
המב״מ הביא עימו גם המון בעיות לצה״ל, כמו למשל קשיים בהיערכות למלחמה (כולל בחיל האוויר ואמ"ן) בגלל העומס שהוא יצר, עלייה בריכוזיות של מפקדים בכירים וצמצום בחופש הפעולה והיוזמה של צעירים.

הבנדיטים
חזות מלין על כך שהבנדיטים נעלמו מצה"ל. אני רוצה לספר לו שזאת תופעה שנכונה גם לחיל האוויר, ולא רק ליבשה. כיוון שהספר עוסק גם בפערים שנוצרו בין חיל האוויר ליבשה ובשני המקומות התופעה קיימת, אני חושב שצריך לחפש סיבות טובות לתופעה. אגב, גם חזות לא מצליח להסביר למה זה קרה. אני חושב שיש לזה גם הסברים תרבותיים, לא במקרה יש הבדלים בין הדורות שמראים הבדלים בין דור ה-X, ה-Y וה-Z. מדינת ישראל הפכה למדינה מפותחת וטוב שכך. יש לזה השפעות על איך נראית החברה. אי אפשר לחשוב שההתפתחות של החברה לא תשפיע על צה״ל. עמוס הראל התייחס לכך בספר שלו "תדע כל אם עבריה", גם מסלולי ההכשרה בצה"ל השתנו.
לגופו של עניין הכותב מביא כדוגמא את דור הבנדיטים של צ׳יקו תמיר, עימאד פארס, יאיר גולן ואביב כוכבי. מלבד יאיר גולן הכרתי היטב את כולם, לפחות שניים מהם היו כאלה שלא אפשרו דיונים רציניים, סירבו לקבל דיעות מנוגדות והטילו אימה על פקודיהם בצורה שמונעת מאנשים להתפתח. אני לא חושב שזאת תופעה שאופיינית דווקא לבנדיטים, אבל אם רוצים צבא שמעודד עצמאות, דיעות מנוגדות ויצירתיות לא בהכרח מי שהיה "בנדיט" מתאים לזה. גם בחיל האוויר התפתחה תרבות של סתימת פיות וריצוי מפקדים לאורך יותר מעשור, מפקדים כריזמטיים שמשוכנעים שהם הכי חכמים מכולם, הם סכנה לכל ארגון.
אני מסכים לחלוטין שיש יותר מדי צייתנים (בשונה מפקודים לויאליים), ואכן יש בעיה להביע עמדה שונה בצה״ל של היום.

אמון בפקודים
הטענה שנוכחות רצופה במפקדה משדרת גם חוסר אמון בפקודים נכונה לחלוטין. מצד אחד זה מהווה דוגמא אישית, מנגד זה מוכיח שלא סומכים על אף אחד ולא מוכנים לקבל טעויות. אמיר אשל בתור מח״א ביקש מאיש מילואים להחליף למשך חודשים ארוכים את רמ״ח מבצעים (הגורם הכי חשוב בזמנו במטה חיל האוויר בנוגע להפעלת הכוח) כשהרמ״ח המכהן נפצע בצורה קשה, ולא מינה כממלא מקום את אחד מהאל״מים המכהנים. בעיני, היה בזה מסר ברור, לא כולם הסכימו איתי. כאשר הייתי בפצ"ן אצל עמירם לוין הוא היה עושה חופשת סקי עם הבן שלו כל שנה, וזה היה נחשב משהו מאוד חריג אצל מפקדים ביבשה. זה הביא לכך שבכירים בפיקוד יצאו גם הם לחופש. הייתי אז סרן ואני זוכר שהסתכלתי על זה בפליאה וממש לא הבנתי למה זה לא מובן מאליו.

מדיניות הכלה
הכותב בצדק תוקף את המדיניות של ישראל בשנים האחרונות בעיקר מול חזבאללה. כתבתי על זה לא מעט פעמים. הניתוח לוקה בכך שהבעיה מתחילה במדיניות ממשלת ישראל. באוקטובר 2019 מי שלא אישר לצה״ל לפגוע בסוללת SA-8 של חזבאללה שירה על כטב״מ של צה״ל היה ראש הממשלה, כך גם מי שהכתיב מדיניות שלא לפגוע באנשי חזבאללה במב״מ, וכך גם מי שלא אישר לפגוע בחוליית חזבאללה שחדרה לעבר מוצב גלדיולה. צה"ל פועל תחת הדירקטיבה הזאת, ולאור זאת מנסה לספק פתרונות מאולצים.
האם צה״ל סיפק לממשלה כלים רחבים ומגוונים והאם התקיים דיון רציני לגבי המשמעויות של מדיניות ישראל? אני חושב שלא. מבצע ההונאה של חילוץ מבויים של נפגעים במסוק הוא לא בעיית מדיניות של ראש הממשלה, זאת שגיאה חמורה (בעיני כמובן) של הרמטכ״ל.

תרגילים מוכווני הצלחה
כבר יותר מעשרים שנה אני משתתף בכל התרגילים המטכ"ליים של צה"ל ואני יכול להעיד שמה שחזות כותב, שהתרגילים הם מוכווני הצלחה מאוד נכון. זאת בעיה עמוקה של צה"ל בעיני. לאורך יותר מעשור כל התרגילים של צה"ל הם סוג של סרט שאותו מפעילים בתחילת התרגיל והמטרה העיקרית שלהם היא לומר שהצלחנו להריץ את הסרט בצורה טובה. איך אמר לי פעם בכיר בחיל האוויר שנכנס לתפקידו רגע לפני תרגיל "אנחנו צריכים לתרגל את כיתה א'" ועניתי לו "שזה שהוא הגיע עכשיו לתפקיד לא אומר שכל שנתיים אנחנו צריכים לתרגל את כיתה א'". אני יכול לומר (ובזה אני חורג מהרגלי) שמפקד חיל האוויר הנוכחי שינה את זה מהיסוד בשנה וחצי שכיהן עד המלחמה.

שגיאות בספר – אני חושב שבספר יש מספר לא מבוטל של נרטיבים שגויים שנובעים אולי מזווית ההסתכלות של הכותב, אבל הם לא תוצר של בחינה מעמיקה:
עמירם לוין אמנם הביא תפיסה התקפית והורדת האחריות מטה היא חשובה לכל צבא, אבל התפיסה שלו לא נשאה הצלחה או שינוי מהותי במבחן התוצאה (ראה גרף). יתרה מכך היא הביאה להגברת הירי על ישובי הצפון מבלי שלצה״ל היה מענה ראוי לבעיה. עמירם לא חשב שמה שהוא מציע מצדיק את קיומה של רצועת הבטחון, הוא העריך שישראל תיסוג ממנה.
ההובלה של פצ״ן את העימות מול חזבאללה בזירה הצפונית הגיעה לשולחן הרמטכ״ל שקבע אחרת מאלוף הפיקוד פעם אחר פעם. לא ניתן לחשוב שיש אלוף פיקוד שיכול להוביל את המערכה במב״מ. האמת שנדרש לבחון מחדש את התפקיד של הפיקודים המרחביים בעידן המודרני, הוא לא יכול להיות כמו מה שהיה בשנות ה-50. אני חושב שהפיקוד הוא היום מפקדת גייס יותר מאשר מה שהיה פיקוד מרחבי.
ישראל לא היתה קרובה במלחמת לבנון השניה להשמיד את חזבאללה, נכון שהיומיים שלושה הראשונים הפתיעו את הארגון, אבל לא היינו קרובים לכך. חזבאללה תחקר את המלחמה, ואת הכשלים שהיו לו בהפעלת הכוח מול צה״ל ועשה תהליך שיפור רחב היקף ומרשים. חמאס לא הובס ב׳עופרת יצוקה׳.
"משקל סגולי" לא השמיד את כל מערך הפאג'ר שהיה לחזבאללה וזה לא היה המבצע שחסך לתושבי המרכז את חוויית המלחמה.
מלחמת יום כיפור – גם חיל האוויר לא תחקר את המלחמה, אבל בני פלד יישם את תכנית בניין הכוח שתכנן עוד לפני שפרצה כיוון שהגיע עם תפיסת עולם כוללת על מבנה החיל.
כטמ״מים הם לא תוצאה מלקחי מלחמת המפרץ הראשונה צה״ל הפעיל כאלה בשלום הגליל, ואחרי המלחמה הזאת היה תהליך שהוביל לפרויקט לאומי אדיר לבנייה של מערך כטמ״מ (זיק).

אם הגעתם עד לכאן, לטעמי יש בספר נהי על כך שחיל האוויר הפך לאי של מצויינות וזה אינו במקומו. קשה להשוות בין חייל שמובל ע״י קבוצה מצומצמת של אנשים שנבחרו בקפידה כיוון שהם מפעילים מערכות נשק ייחודיות, בקצה המעטפת של הביצועים האנושיים, לבין צבא שחייב להפעיל מסות של אנשים.
לאורך השנים טענתי שהטייסות של חיל האוויר הם ארגונים מדהימים לשמור על הממוצע (ולא להשתפר), מה שמאפשר את זה הוא העובדה שטייסי המילואים של החייל הם סדירים לכל דבר מבחינת היקף האימונים שלהם, וההשתתפות שלהם בעומס המשימות של הטייסת. רוב מובילי הרביעיה של הטייסת מגיעים מאנשי המילואים בזכות הניסיון המצטבר שלהם. אי אפשר לקיים ככה את צבא היבשה בהיקפים שלו.

רוצו לקרוא