ככל שחולף הזמן, ואנחנו מתקרבים ליום השנה, אפשר לומר בצורה ברורה שאת מלחמת השבעה באוקטובר קשה לסיים. יש שלל סיבות מדוע קשה לסיים אותה ומדוע היא מתארכת זמן רב כל כך, חלקן פוליטיות. הפוסט הזה לא יעסוק בסוגיות פוליטיות, אלא במה שאני מגדיר מכשולים מבניים שמקשים לסיים מלחמה. החלטת הממשלה ביום חמישי לפני שבוע וחצי ל"הישאר בציר פילדלפי" היתה הטריגר לפוסט הזה. היא דוגמא קלאסית לכך שאחרי שהחלטת משהו קשה לך לסגת ממנו, זאת הסיבה שמדינאים נוטים שלא לסנדל את עצמם מראש. אבל כמו תמיד נתחיל בהתחלה.
ראשית הצירים לכשלים התפיסתיים שקשורים לנושא הוא בתיאוריית הערך של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי זכרונם לברכה. התיאוריה שלהם העניקה השראה לחוקר בשם ריצ'רד תיילר שהראה שלאנשים אין גרף אדישות לגבי טובין כמו שהיה מקובל לחשוב. אדם שקנה יין במחיר של 35$ לא יהיה מוכן למכור אותו במחיר הזה. ההטייה הזאת מוגדרת אפקט הבעלות. אנחנו נקשרים רגשית למוצר שהוא שלנו. אם שני אנשים חולמים להגיע להופעה של טיילור סוויפט ובערב ההופעה פורצת סופת שלגים בדרכם, האדם שכבר קנה כרטיס יהיה מוכן לקחת סיכונים גדולים יותר על מנת להגיע להופעה מזה שתכנן לקנות את הכרטיס בשערי האצטדיון. רגע לפני שנגיע להשקעה שקועה, אזכיר את אפקט הרתיעה ממימוש הפסדים (Disposition Effect), שהראה שכאשר לאנשים יש תיק של מניות הם מתקשים למכור מניות שבתיק שלהם ירדו בערכן מאז שנרכשו, למרות שהציפייה הרציונלית היא שהנכונות למכור מניות תהיה קשורה רק לסיכוי שהמניה תרוויח בזמן שבו מעריכים את המצב (בארה"ב יש לזה אפקט מצנן כיוון שמכירה של מניות מפסידות מאפשרת פטור ממס, ולכן בחודש דצמבר יש עלייה במכירה של מניות כאלה).
כשל ההוצאה האבודה בשמו המוכר יותר השקעה שקועה (Sunk COST) דומה לאפקט הרתיעה ממימוש הפסדים. קחו למשל חברה שהשקיעה בפרויקט 100 מיליון דולר, גילתה אחרי שנה שהוא מתעכב ונדרשת השקעה נוספת של 100 מיליון דולר על מנת שיהיו לו סיכוי להצליח ברווח קטן יותר מהצפוי. לחילופין היא מצאה שאפשר להשקיע את הסכום בפרויקט חדש שסיכוייו להצליח נראים טובים. פעמים רבות היא תעדיף להשקיע את הסכום בפרויקט שהתחילה כדי שלא להתמודד עם ההשפלה הכרוכה להכריז על הפרויקט ככשלון. כהנמן מתאר את זה "כשהבחירה היא בין הפסד ודאי להימור גרוע – בוחרים לעיתים קרובות שלא בחוכמה. כשל ההוצאה האבודה משאיר אנשים במשרות ותפקידים גרועים שבחרו, בנישואים כושלים ואומללים או במחקר כושל. מניסיון אני יכול להעיד שמרגע שהחלטתי שאני רוצה לעשות דוקטורט היה לי נורא קשה להחליט שאני מוותר עליו, להסתייע בטיפול יכול לעזור להחלטות כאלה. (מתבסס על סיפרו של דניאל כהנמן "לחשוב מהר, לחשוב לאט")
אחת הדוגמאות הבולטות להשקעה שקועה זה הקונקורד, מטוס הנוסעים העל קולי. הפרויקט הותנע בשנות ה-60 כשעלות הפיתוח המשוערת היתה 70 מיליון פאונד (1.68 מיליארד במחירי 2023). החברה קיבלה כ-100 הזמנות עתידיות של המטוס מחברות תעופה רבות, אבל הפרויקט הסתבך והתקשה להמריא. העלויות הלכו ותפחו ובשנות ה-70 הן גדלו ביותר ממילארד פאונד (11-15 מיליארד במחירי 2023). רק 20 מטוסים נבנו בסופו של דבר, וטיסת הבכורה היתה בינואר 1976 מהית'רו לניו יורק. הטיסה האחרונה היתה בנובמבר 2003, אחרי התרסקות של מטוס כזה בהמראה. (המספרים מתוך ויקיפדיה). כעת במעבר חד למלחמות
"הנשיא אינו יכול לבגוד ב-30000 החיילים האמריקאים שנהרגו בוייטנאם. צריך להישאר שם עד הנצחון הגדול" (קיסינג'ר ב-1969).
מספר ההרוגים כמעט הוכפל עד סיום המלחמה.
מלחמה היא כלי במו"מ בין הצדדים – כזכור לקהל הקוראים הקדוש שלי, אני מקפיד לחזור ולומר שצריך להתייחס למלחמות בחלק מהמו"מ בין שניים או יותר צדדים. ככזאת, אני טוען שמקבלי ההחלטות במלחמה וגם הציבור במדינה סובלים מכשל ההוצאה האבודה – השקעה שקועה, או כמו שאמר את זה ריצ'רד ניקסון "אומה גדולה, אינה יכולה לחזור בה מהבטחותיה".
בטרם פורצת המלחמה, המחירים שהצדדים משלמים על המחלוקת הם על אש נמוכה. אמנם צוק איתן הוא מלחמת עזה השלישית, אבל המחירים שישראל שילמה בשלושת המלחמות עם חמאס בעזה היו נמוכים, ולכן ניתן היה להכיל אותם. נתניהו כתב על כך בסיפרו "בנט תמך בפלישה קרקעית מלאה כדי לכבוש את עזה… אחרי שישראל תחריב את שלטון חמאס היא תיאלץ לשלוט בשני מליון עזתים לזמן בלתי ידוע. לא היתה לי שום כוונה לעשות זאת, בפרט שתשומת ליבי היתה נתונה לנושא הגרעין האיראני… האמנתי שהמחיר בחיי אדם ובמשאבים לא הצדיק פעולה כזו."
אבל מרגע שפרצה המלחמה המחיר שהצדדים משלמים משתנה מהיסוד, אחרי שלוש וחצי מלחמות בעזה שבהן ישראל לא שילמה מחיר משמעותי, ובתמורה גם לא השקיעה השקעה רצינית – ב'עופרת יצוקה' התמרון הקרקעי היה מחוץ לעיר עזה, ב'עמוד ענן' לא היה תמרון, ב'צוק איתן' התמרון היה מוגבל מאוד מגדר, וגם ב'שומר החומות' לא היה תמרון. אז לישראל לא היו נכסים שהיה קשה לוותר עליהם.
מלחמת השבעה באוקטובר נפתחה כשישראל משלמת מחיר נורא של 1200 נרצחים והרוגים, מאות פצועים, 250 חטופים, וחבל ארץ הרוס. כעבור שלושה שבועות ישראל פתחה בפשיטה קרקעית רחבה על העיר עזה, לאחר מכן לחאן יונס ולאחר מכן לציר פילדלפי וחלקים מהעיר רפיח. בשיא המתקפה הישראלית הפעילה ישראל בעזה 20 צק"ח (צוות קרב חטיבתי), חלק ניכר מהסד"כ המתמרן של צה"ל. ישראל השקיעה במלחמה בעזה השקעה עצומה, שהביאה להישגים מבצעיים יפים של הצבא, במחיר נסבל יחסית, עד כמה שאפשר לומר ש-400 הרוגים ואלפי פצועים זה מחיר נסבל (סליחה מכל הנפגעים ומשפחותיהם).
אבל הבעיה היא ש-11 חודשים של מלחמה לא העניקו לאזרחי ישראל תחושה של בטחון גבוה יותר. במאי כתבתי שזה יהיה המצב, ישראל לכודה בפרדוקס בטחון שכל עוד המלחמה נמשכת הפגיעה בתחושת הבטחון רק תגדל, ורק סיום המלחמה יאפשר לנו להתאושש. אבל בזמן המלחמה נראה שסיום המלחמה טומן בחובו כל כך הרבה סכנות שרק המלחמה יכולה (לכאורה בלבד) להסיר. כאשר זה המצב ישראל מוכנה להגדיל את ההשקעה כדי להימנע מהפסד ההשקעה עד עכשיו, בעוד שכמו במכירת מניות השאלה שצריכה להישאל היא מה החלופה שתביא את מירב התועלת במינימום מחירים
במצב הנוכחי החלופה שמצמצמת מחירים הכי הרבה היא החלופה הכי פחות גרועה – גם אם מכנים אותה "כניעה".
עכשיו אני רוצה להראות עד כמה סוגיית ההשקעה השקועה אפילו על החלטות "קטנות". ביום חמישי שעבר החליט הקבינט על כך שישראל תישאר בציר פילדלפי. אוותר כאן על השאלה האם ככה ראוי לקבל החלטות, כתבתי רק לאחרונה שישראל היא מדינה לא רציונלית בעניין. מרגע שהתקבלה ההחלטה, היכולת של הממשלה לסגת ממנה הופכת לקשה וכוללת מחיר, מחיר שלא היה לפני שהתקבלה החלטה. שר הבטחון יואב גלנט ביקש להעלות את הסוגיה להחלטה חוזרת, אבל כמו שאמר אריה דרעי לנתניהו "ההצבעה היתה טעות קשה שכבלה את ידינו. אבל מהרגע שהצבענו וקרה מה שקרה אסור לנו לשנות את ההחלטה". מה שבשפה המקצועית אריה דרעי אומר זה שהשקענו "כסף" במשהו, ואחרי שהשקענו אותו אם עכשיו נחליט לבטל את "העסקה" אז נפסיד את הכסף לשווא. בפועל, מה שצריך לשאול זה מה נכון לעשות עכשיו בלי קשר למה כבר השקענו.
אם ישראל תחליט להקים ממשל צבאי, זאת תהיה השקעה שקועה שלא ניתן יהיה לחזור ממנה לאחור. הוא לא יהיה זמני.
אחת הדרכים להתגבר על המצוקה הזאת, של החלטה שנלקחה ואולי היא החלטה שגויה היא מה שיריב לוין עשה בישיבת הקבינט לאחר מכן. הוא הפך את העניין למשוואה של נרצחים תמורת ויתורים. קרי, הוא לקח את ה"כסף" שהושקע בהחלטה והפך אותו להשקעה בחטופים שנרצחו. מרגע זה ואילך, ויתור על ההחלטה יהיה במחיר כפול – עכשיו משמעותו תהיה גם מחיר החטופים שנרצחו. במצב הזה איזו ממשלה תהיה מוכנה לוותר על השקעה כל כך גדולה.
הדוגמא של החלטת הקבינט על ציר פילדלפי היא רק אחת מיני רבות שהיו לאורך המלחמה. כשנתניהו הכריז ב-7 בדצמבר 2023 שנביא את "הנצחון המוחלט" גם בדרום וגם בצפון, הוא הניח השקעה שקועה ויצר את המחוייבות שממנה יהיה קשה לסגת, והיא תהיה נרטיב שמאפשר להתמודד עם כך שהמלחמה מתארכת מאוד. אם נפסיק אותה עכשיו נפסיד את כל מה שהשקענו להיות כפסע מהנצחון המוחלט, שזה ממש עוד רגע בידינו. ככה לא מתקיימת הערכת מצב על מה נכון עכשיו, ובמקום זה יש תחושה שנשאר לנו להשקיע רק עוד קצת (11 מיליארד פאונד במחירי קונקורד) כדי להשלים את הפרויקט בהצלחה.
רגע לפני סיום אני רוצה לדבר על מטרות המלחמה – ביומיים האחרונים פנו השרה סטרוק והשר בן גביר לראש הממשלה במטרה להוסיף את יו"ש למטרות המלחמה. גם אם מתעלמים מכך שבמשך 11 חודשים סוגיית הצפון לא קיימת במטרות המלחמה והמשמעות שאת שני השרים הנ"ל יו"ש מעניין לפני עשרות אלפי אזרחים עקורים מ-51 ישובים בצפון לראשונה בתולדות מדינת ישראל, המטרה שלהם היא ליצור מחוייבות – השקעה שקועה – שתביא לכך שניתן יהיה להסביר מדוע חייבים להמשיך במלחמה עוד ועוד.
זה נכון גם למטרות המלחמה – מרגע שהן הוכרזו המחיר שלא להשיג אותן עולה. כיוון שלתפיסתי אין היתכנות גם להחזיר את החטופים וגם למוטט/להשמיד/לחסל את חמאס נוצר מצב שבו המחיר של ויתור השמדת חמאס גובר על המחיר בתשלומים של אובדן החטופים (כל עוד הם בחיים הם לא "אבדו"). זאת הסיבה שרצח ששת החטופים הביא לגל הפגנות בהיקף אחר – פתאום גם המחיר של ויתור על החטופים הפך למוחשי.
כדי להביא מלחמה לסיום נדרשת הכרה בכך שלא ניתן להשיג את יעדי המלחמה. אני יודע שמכנים אותי תבוסתן, זה כבר מזמן לא מרגש אותי. אין בכוחה של ישראל לפתור בכלים צבאיים את הבעיה האסטרטגית שהמלחמה מציבה בפניה, חוסר הכרה בזה הוא חלק מהגישה הילדותית של הפוליטיקה בישראל. המנופים שלנו על חמאס נגמרו, צה"ל בבט"ש מוגבר בעזה וביו"ש, ובצפון אנחנו אובדי עיצה. כדי לנהל מלחמות חייבים גם הכרה במגבלות הכוח ולא רק תוקפנות – בן גוריון הוא דוגמא ומופת ליכולת כזאת. 11 חודשים במלחמה מחייבים בחינה מחדש של האתגרים, שדה הקרב אמור ללמד את הצדדים על כוחם במו"מ ביניהם. ישראל זקוקה לברית אזורית, ולשיקום והתאוששות. האיום עלינו יישאר, כדאי שנגיע לזה מוכנים.
מזכיר את פוטים באוקראינה
שתי הערות:
1. רוב המלחמות הן אכן מו״מ בין הצדדים, אבל לא כולן. מלחמת המפרץ השניה לא הייתה מו״מ והיא הסתיימה בהפלת שלטונו של סדאם חוסיין וחיסול משטר הבעת׳ (כל מה שקרה אחר-כך הוא דיון אחר). כך גם מלחמת העולם השניה, מלחמת פוקלנד (שהסתיימה בנצחון מוחץ ומוחלט לבריטים) ובוודאי ישנן דוגמאות רבות נוספות.
2. אכן, המלחמה לא מתקדמת לשום מקום. האם זה בגלל שלא ניתן להשיג את יעדיה או בגלל אוזלת יד (או זדון) של הדרג המדיני והצבאי? אני סבור שמדובר באוזלת יד, ושמימוש תכניתו של איילנד תאפשר להשיג הכרעה בזמן קצר ובמחיר נמוך.
מלחמת פוקלנד היתה מו״מ בין בריטניה לארגנטינה.
תמיד יש על המדף מישהו שמציע רעיון חלומי שהוא הוא יביא את הבשורה, כמו ביאת המשיח
טיעון שאני מניח שאתה מזלזל בו ולכן לא מתייחס אליו בכלל ולא בצדק הוא שיש משקל לכבוד לאומי וכאשר יוצאת החלטת ממשלה אז עומדים על קיומה גם אם מתבררים פרטים נוספים בהמשך כדי להראות לעם ולאויב שיש ניהול וכן לא תמיד לוקחים את ההחלטות הכי נכונות אין מה לעשות מפקד בשדה קרב לא יכול לשנות את ההחלטה שלו בכול רגע הרציפות יותר חשובה מהדרך הכי נכונה
כבוד הוא כמו השקעה שקועה, זה אותו עקרון. אם יש לך כרטיס לסרט ותגיע לבית הקולנוע ויספרו לך הסרט גרוע בכל זאת תיכנס, לעומת זה אם עוד לא קנית כרטיס כנראה שתוותר.