קוראי הוותיקים יודעים שאני סבור שישראל מידרדרת דמוקרטית ושיש לכך סימנים רבים, אבל גם אם לא מסכימים על כך, וברור לי שיש רבים שלא מסכימים, תהליך קבלת ההחלטות הבטחוניות של ישראל הוא כזה שלא מאפיין דמוקרטיות – שבהן כל חברי הקבינט נושאים באחריות קולקטיבית הן להחלטות והן לתוצאות. הראיות לכך רבות ומגוונות, וגם על כך כתבתי לא מעט:
בשנה שלפני המלחמה ראש הממשלה לא כינס את ועדת השרים לענייני בטחון לאומי (הקבינט המדיני-בטחוני) גם לנוכח מספר אזהרות של גופי הבטחון על כך הסיכון למלחמה גובר.
חברי הממשלה סירבו להיפגש עם ראש אמ"ן וראש אמ"ץ לפני העברת עילת הסבירות, ובכך מנעו מעצמם מידע שנוגע ישירות לאחריות שיש להם מתוקף החוק.
הקבינט כמעט שלא התכנס לדון בסוגיות בטחוניות בלי קשר לאזהרות מערכת הבטחון, ובכך השרים לא דנו, הבינו ולמדו את הסוגיות שעל הפרק. הם גם לא התעניינו בסקירות בטחוניות לגבי הזירות השונות.
היועץ לבטחון לאומי וראש המועצה לבטחון לאומי הוא עסקן פוליטי ונאמן לשלטון ולא פקיד ציבור שבאחריותו לקיים את עבודת המטה להערכות המצב הלאומיות. ההערכות שלו היו שרלטנות גוברת וכשלון מוחלט במבחן התוצאה כיוון שמטרתן היתה הגנה פוליטית על ראש הממשלה ולא שירות של הציבור.
גם במהלך המלחמה יש עדויות רבות שראש הממשלה קובע החלטות שלא מגובות בסמכות, יש חששות רציניים שתמלילי ישיבות בטחון שונו או שלא הוקלטו, נאסר על ראשי הצבא להקליט את הישיבות למרות שהמטרה של זה היא לאפשר יישום מדויק יותר של ההחלטות, הקבינט כונס מעט ביחס למקובל ע"י ראשי ממשלה בעבר כיוון שהוא גדול והמידע דולף ממנו בלי הרף ובצורה חסרת תקדים.
בקיצור, טענתי שגם אם לחלוטין לא מקבלים את דעתי שיש ירידה דמוקרטית בישראל, יש די סימנים על כך שתהליך קבלת ההחלטות במלחמה לא דומה לתהליכי קבלת החלטות, כפי שמוכרים במחקר מדמוקרטיות אחרות במלחמות במאה השנים האחרונות.
הגישה הריאליסטית במחקר רואה בפריצה של מלחמות משבר במו"מ בין הצדדים השונים, שיכול להגיע מכמה גורמים: הערכה לא נכונה של המידע וכתוצאה מכך שגיאה בהערכת יחסי הכוחות; בעיית מחוייבות שעלולה להביא מדינות לצאת למלחמה היום מתוך חשש שמאזן הכוחות ישתנה לרעה בעתיד (כמו המתקפה הגרמנית בחזית המזרחית ב-1941 או מלחמת סיני בעקבות העסקה הצ'כית);
יש לגישה הריאליסטית מגבלות רבות, היא מתקשה להסביר מדוע מלחמות לא פורצות, למה בסכסוכים מסויימים מלחמה פרצה ובאחרים לא, מדוע מלחמות רבות מתארכות הרבה מעבר לנקודת המיצוי שלהן למרות שבשדה הקרב יש מבוי סתום לאורך זמן ועוד. אבל למרות המגבלות האלה, ההבנה שמלחמה היא כלי בארגז הכלים של מדינה לניהול סכסוכים ומו"מ היא הבנה חשובה שעוזרת להתייחס למלחמות בדרך שמסייעת טוב יותר להערכת המצב.
לאורך שנים רבות המחקר התעלם מהשפעתם של גורמים פנימיים על ניהול מלחמות והתייחס למדינות כשחקנים ":אחידים" במערכת הבינלאומית. אולם משנות ה-90 השתנתה הגישה והתחילו להתפרסם מחקרים על ההשפעה של סוגי משטר שונים על אופן ניהול מלחמות, הנכונות לצאת אליהן והאופן שבו הן מסתיימות. אחד הספרים הראשונים היה של היין גואמנס War & Punishment שפורסם בשנת 2000. הספר בחן את האופן שבו משטרים היברידיים (חצי דמוקרטיים) מנהלים מלחמות ואת היעדים שלהן לעומת דיקטטורות או דמוקרטיות.
אחת הטענות המרכזיות שנבחנת בספר היתה שבמשטרים היברידיים השלטון מגדיל את יעדי המלחמה לאור תוצאות שליליות בשדה הקרב כיוון שגם במקרה של הפסד קטן או תיקו במלחמה הוא לא רק חושש לאבד את השלטון כפי שקורה בדרך כלל גם בדמוקרטיות הוא חושש מכך שזה יביא לעונש, מה שלא קורה למנהיגים בדמוקרטיות שמתחלפים. דיקטטורים לעומת זה לרוב נשארים בשלטון במקרה של תיקו במלחמה, וגם במקרה של תבוסה קשה המחקר מעלה שבמידה והם נקלעו למלחמה אחרי שנים רבות בשלטון הסיכוי שלהם להישאר בשלטון גדל.
החשש מהעונש בסיום מלחמה מביא לכך שדיקטטורים רכים יוזמים פחות מלחמות ונקלעים לפחות סכסוכים שעלולים להסלים למלחמה. בעוד שדיקטטורים יוצאים למלחמה פעם ב-33 שנה, ודמוקרטיות פעם ב-114 שנה, דיקטטורים רכים יוצאים למלחמות פעם ב-164 וזה כולל את המלחמות של פוטין לפני הפלישה לאוקראינה כאשר הוא עוד נחשב כזה. למתיחות צבאית מתחת לרף המלחמה דיקטטורים רכים נקלעים אחת ל-7.7 שנים, לעומת דיקטטורים של פחד אחת ל-2.9, ודמוקרטיות אחת ל-5.6.
גואמנס בוחר את כל המקרים שבהם משטרים היברידיים נקלעו למלחמה, ומראה שאכן בשיעור ניכר יותר מנהיגים של משטרים כאלה לא רק שהוחלפו בסיום מלחמות שלא הסתיימו בנצחון אלא שהם גם "נענשו". מקרה הבוחן שמפורט בספר הוא של מלחמת העולם הראשונה והוא בוחן את השינוי ביעדי המלחמה ב-4 משתתפות מרכזיות שלה – גרמניה, רוסיה, צרפת ובריטניה, ומראה את ההבדל בתהליך קבלת ההחלטות לאור המידע שהתקבל משדה הקרב. כל המשתתפות העריכו את מצבן בצורה עקבית ויש מידע מפורט שמאפשר לנתח את קבלת ההחלטות. בפוסט הזה אסכם בקצרה את מה שעולה מתהליך קבלת ההחלטות של ההנהגה הגרמנית (וכדי לא להאריך יתר על המידה אתמקד רק באמצע המלחמה)
"נצחון מוחלט והריסת אויבינו בקרב מכריע נראית בלתי אפשרית, לפי המידע שעולה מדיווחי ראשי הצבא. המצב הזה יישאר דומה במהלך החורף וניתן יהיה לסבול אותו פוליטית לאורך זמן, אבל אני לא רואה שיש היתכנות לנצחון צבאי מכריע בעתיד. ככל שאני יכול לשפוט את המצב נצחון כזה אפשרי רק אם נוכל לחלץ את צבאינו מהמזרח ולהטיל אותו בחזית הצרפתית… אם ניכשל לנתק את רוסיה לא נצליח להפגין עליונות צבאית על מי מאויבינו" בת'מן הולווג לצימרמן בנובמבר 1914.
בסוף שנת 1915 ההנהגה הגרמנית קיימה הערכת מצב מסודרת לגבי המלחמה שבסופה אנגליה הוגדרה כאויבת המרכזית של גרמניה שבעזרת הצבאות של רוסיה, צרפת ואיטליה מנסה להביא לתבוסה הגרמנית. אם גרמניה תנצח את שלושת הצבאות האלה, סביר להניח שאנגליה תבין שאין לה סיכוי להכריע את הגרמנים והיא תסכים לוותר על שאיפותיה. הבעיות הפנימיות ברוסיה צפויות להקשות עליה להמשיך במלחמה וההערכה היתה שכתוצאה מכך היא צפויה לסיים את הפעילות הצבאית שלה בפרק זמן קצר יחסית, לכן גרמניה צריכה למקד את האסטרטגיה שלה במתקפה על צרפת (בוורדן). אמנם המתקפה לא תביא להכרעת הצרפתים אבל המטרה שלה תהיה לגרום לציבור הצרפתי להעריך שהמחיר מהמשך המלחמה גדול מדי, מה שיביא את ההנהגה הצרפתית להסכים לדרישות של גרמניה. יחד עם זאת הגרמנים העריכו שאם המלחמה תיכנס ל-1917 מצבם עשוי להיות מורע, לאור מחירי המלחמה שיאמירו.
כתוצאה מכך גרמניה שינתה את מטרות המלחמה שלה, היא היתה מוכנה להפחית אותן מול רוסיה על מנת להשיג שלום, אבל הגדילה אותן ביתר הדרישות שלה הן בזירה המערבית והן במזרח (בעיקר מול פולין) כדי ה לשכנע את הציבור שמשלם את מחיר המלחמה שהמלחמה עדיין תביא לו רווחים, לאחר ההקרבה שהקריב ושכדאי להמשיך בה לעת עתה.
בפועל בשנת 1916 התוצאות בשדה הקרב של גרמניה היו שליליות לעומת הציפיות שלהם:
מבצע גריכט (הידוע כקרב על ורדן) שנפתח ב-21 בפברואר 1916 הסתיים ביולי, כאשר הגרמנים זוכים להישגים מסויימים, אולם אחרי מתקפת הנגד הצרפתית שהחלה ב-24 באוקטובר והסתיימה בדצמבר, התברר שהגרמנים נכשלו במטרה לגרום לצרפתים אבידות גדולות מכפי שהם לא יוכלו להשלים, והאבידות שגרמניה ספגה היו כמעט כמו אלה של צרפת – 434000 אבידות לגרמניה, לעומת 541000 לצרפת.
ב-1 ביולי אנגליה פתחה במתקפה על הסום והוכיחה לגרמנים שהיא מוכנה לשלם מחירים בעבור נצחון במלחמה בשונה מההערכה הגרמנית שהאנגלים רק עושים שימוש בצבאות האירופים על מנת לנצח אותה.
הרוסים פתחו במתקפה בחזית המזרחית ביוני והוכיחו לגרמנים שהם עדיין בעלי יכולת צבאית, בסופה של המתקפה הזאת גרמניה העריכה שהרוסים אופטימיים כתוצאה ממנה כיוון שהם לא נדרשו להפעיל את כל הצבא והאבידות שלהם היו קטנות יחסית.
באוגוסט רומניה תקפה את הגרמנים מה שהביא את הקנצלר להערכה שהמצב גרוע.
לכל אלה צריך להוסיף שהמלחמה בים הביאה לתוצאות מעורבות בלבד והחריפה את המתיחות עם ארה"ב.
אמנם היו גם מספר ידיעות חיוביות אבל אין חולק על כך שהסה"כ הגרמני של שנת 1916 היה שלילי לעומת הציפיות שלה, וכלל גם תחילה של חוסר נחת אזרחית מהמצב. בסוף השנה הערכת המצב הגרמנית היתה שהסיכוי לנצח ביבשה האירופית קטן מה שהביא לשינוי אסטרטגיה צבאית להגנתית בחזית המערבית.
אבל למרות שלגרמנים היה ברור שמצבם במלחמה הלך והורע וגם הציפיות שלהם לעתיד היו פחות אופטימיות הגרמנים הגרמנים הגדילו את יעדי המלחמה שלהם בצורה רשמית, באופן שהציבור הגרמני ידע על כך:
הכרה בפולין וסיפוחה לאוסטרו הונגריה
סיפוח שטחים מפולין וליטא שכוללים אוצרות טבע וגבולות נוחים יותר מול רוסיה.
הסכם סחר עם רוסיה שנותן לגרמניה יתרונות.
בטחונות ממלך בלגיה או לחילופין סיפוח חלק ממנה.
מיזוג לוקסמבורג לאימפריה הגרמנית.
טרנספר של אוכלוסייה מאלזאס-לוריין ותיקוני גבול נוספים לטובת גרמניה.
העברת קולוניות באפריקה לגרמניה.
השינוי בהערכת המצב הביא את גרמניה לצאת למלחמה צוללות טוטלית באטלנטי, למרות ההבנה של גודל הסיכון. ההחלטה הזאת לא נבעה מהערכה גרמנית שיש למתקפה הזאת סיכוי טוב להצליח, אלא שזה היה הימור שנבע מההבנה שלא ניתן להשיג שלום של מנצחים ביבשה, והמשך המלחמה לא יאפשר לאליטה השלטת בגרמניה לשמר את המציאות הפוליטית. המתקפה בים היתה מהלך נואש שתכליתו היתה להגדיל את ההימור במטרה לזכות בהישג שיביא לשלום גרוע פחות, שימנע את העונש הפוליטי הצפוי למשטר חצי מדכא אם הוא לא מצליח לנצח במלחמה, והיא מסתיימת בהפסד מוגבל.
לאורך המלחמה ההנהגה הגרמנית ידעה שהיא צריכה לקנות את תמיכת הציבור ביום שאחרי המלחמה באחת משתי חלופות – דמוקרטיזציה שתשנה את הפריבילגיות שיש להנהגה או באמצעות הרווחים הצפויים לגרמניה ביום שאחרי המלחמה. הבחירה היתה בחלופה השניה, וככל שהמלחמה התקדמה והסיכויים להצליח בה פחתו היא הגדילה את ההבטחות להישגים ביום שאחרי המלחמה כדי להמשיך לקנות את תמיכת הציבור במלחמה. אם האזרחים יתוגמלו בעבור ההקרבה שלהם הם יראו את המצב בעין חיובית יותר. היו לזה שני עקרונות למימוש – שטחים שיושגו אחרי הנצחון במלחמה יוכלו לשמש כפרס לנאמני המשטר, כולל משאבי הטבע שלהם. השני, ההבנה שאחרי המלחמה יהיה צריך להגדיל במידה ניכרת את המיסים על הציבור, לאור מחירי המלחמה הובילה לשאיפות שהמיסים האלה יוטלו על אזרחי האויבות של גרמניה בהסכמי השלום שייחתמו בסיום, מה שהגדיל את הדרישות לפיצויים ביעדי המלחמה של גרמניה.
בישראל אנחנו רואים שככל שמחירי המלחמה גדלים, יעדי המלחמה שמלכתחילה היו שאפתניים גדלים. את מחיר המלחמה ניתן לראות בגזירות שיש בהצעת התקציב ל-2025 על מעמד הביניים שנושא גם בנטל המלחמה וגם יישא בנטל הכלכלי שלה.
לא רק שאנחנו רוצים לפרק את היכולת הצבאיות של חמאס, אלא גם את היכולות השלטוניות שלו (למרות שלא נעשה לקראת זה דבר). אם בהתחלה דובר רק להרחיק את חזבאללה מהגבול עכשיו כבר יש כאלה שמדברים על סידור מחדש של הפוליטיקה הלבנונית ותקוות לכך שחזבאללה יפורק לחלוטין מנשקו, ושישראל תחזיק רצועת בטחון בלבנון (כאילו שזה לא יוביל לעימות ממושך). מתקפת הטילים האיראנית נחשבת כהזדמנות חד פעמית להשמדת פרויקט הגרעין האיראני למרות שכבר לפני יותר מעשר שנים היה ברור שישראל לא יכולה להשמיד אותו, ואפילו להחלפת המשטר.
