תפיסת ההגנה
קו המעוזים של ברלב נבנה בשנה שאחרי מלחמת ששת הימים, והחל מסוף מלחמת ההתשה היה ויכוח האם זאת הדרך הנכונה להגן מפני פלישה מצרית – שרון וטל צידדו בתפיסה ניידת, לעומת ברלב ואדן שתמכו בקו המוצבים מתוך תפיסה של אסור שיצליחו לקחת לנו סנטימטר. לאורך השנים נחשפו עוד ועוד דיונים על תפיסת הבטחון בסיני שמלמדים על העיסוק הרציני של צה"ל ועל ויכוח תפיסתי לגיטימי וראוי שהיה במטכ"ל על מה נכון. נראה לי שלמרות חוכמת הבדיעבד, חשוב דווקא ללמוד שהתהליך היה טוב. בלי קשר, לעובדות שנקבעות בשטח יש השפעה על הערכת המצב. העובדה שכבר נבנה קו מוצבים מביאה לכך שפינוי שלו יכול להיתפס כחולשה או הישג של הצד השני ולכן גם אם חושבים שזה מה שנכון לעשות, זאת משקולת שקשה להיפרד ממנה. הרבה נכתב על הסוגיה מצרף קישור לכתבה קצרה בוואלה.
בזהירות הראויה כדאי לומר שאין לנו את הידע ההיסטורי על התפתחות תפיסה ההגנה של צה"ל בגבול עזה ובגבול לבנון, ולכן ראוי להשאיר ספק שבעתיד נלמד דברים חדשים.
אחרי שאמרתי את זה, צה"ל לא קיים דיונים רציניים על תפיסת ההגנה בגבולות, אחרת לא היה מציב את מפקדת אוגדת עזה והחטיבות שלה על הגבול. זה לא עניין של ניידות, עומק, עתודות כפי שנדונו במטכ"ל של ראשית שנות ה-70. בנוגע לרצועת עזה, הסוגיה היתה אמורה להיות נדונה עם ההתנתקות ב-2005. ב-2006 נחטף גלעד שליט דרך מנהרה, ובכל זאת עד 'צוק איתן' ב-2014 סוגיית המנהרות נתפסה שולית ולא טופלה כיאות, כפי שפורט היטב בדו"ח מבקר המדינה.
הטיפול בבעיית המנהרות הוגדר ע"י גדי אייזנקוט כאחד הגורמים המרכזיים בקדנציה שלו, אבל כאשר מגדירים טיפול בבעיית המנהרות, מחמיצים את הדיון הרחב על תפיסת ההגנה, וכאשר פותרים את בעית המנהרות (והיא נפתרה עם המכשול התת קרקעי) חושבים שהבעיה פתורה כפי שאמר בני גנץ בחנוכת המכשול: "המכשול, שהוא פרויקט טכנולוגי ויצירתי ראשון במעלה, שולל מחמאס אחת מהיכולות שאותן ניסה לפתח, ומציב קיר ברזל, סנסורים ובטון, בינו לבין תושבי הדרום… נמשיך להיערך כדי לנטרל כל יכולת לפגוע באזרחי ישראל –בדגש על איום הרקטות שנמצא על הכוונת, מתוך שטח הרצועה…"
היאחזות באמירות כמו "קו המגע תמיד ייפרץ", לא עוזרת לנו להבין למה אנשים טובים טעו. צה"ל של ראשית שנות ה-70 קיים דיונים תפיסתיים, בעוד שצה"ל של שנות ה-20 לא ובכל זאת הכשלון דומה – ההגנה קרסה לנוכח מתקפה ביחסי סד"כ שלא ניתן לעצור ("הסדיר יבלום"). צה"ל של שנות ה-70 היה פלורליסטי יותר, נטול קונצנזוס בין בכיריו, ובכל זאת זה קרה גם לו. תרבות הוויכוח בצה"ל של שנות ה-20 לא מזכירה את מה שקוראים בפרוטוקולים של צה"ל בשנות ה-70, ככה שלא בהכרח זאת הבעיה (בהנחה שמקבלים שזאת בעיה).
יש עוד משהו משותף לכשלונות ההגנה ב-73 וב-23 – בשני המקרים לא האמינו באמת שזה אפשרי, למרות שידעו שזה המצב. זאת אומרת שהיו תרגולים מה קורה אם הוא ייפרץ אבל לא האמינו באמת שזה יכול להיות. במאמר של שאול ברונפלד במערכות הוא בודק את משחקי המלחמה שהיו בצה"ל בין ששת הימים ליום הכיפורים וטוען שהתפיסה שלצה"ל יספיקו 300 טנקים לבלום מתקפה מצרית לא השתנתה מאז שהתגבשה ב-1968, למרות מלחמת ההתשה, הנ"ט ועוד. גם לפני 2023 צה"ל תרגל חדירות של חמאס, אבל אלה היו נקודתיות, חדירה לקיבוץ אחד או שניים ולא מתקפה רחבה. ב-1972 בר לב אמר בתרגיל שהוא לא מקבל שהמצרים הצליחו לחצות את התעלה בסד"כ רחב (בתרגיל שנועד לבחון את מתקפת הנגד של צה"ל), ב-2023 נאמרו דברים דומים על המייל של נגדת ו' מ-8200: "אבל תרחיש התרגיל המתואר לפי מה שכתבה הנגדת בהתחלה הוא דמיוני לחלוטין. וצריך לראות איפה אנחנו מסננים מה נועד לצורך ה'ווסאח' ותצוגת התכלית, ומה מציאותי".
היכולת לקיים דיון על המשמעויות ממה שאנחנו יודעים, על מנת להבין מה זה אומר מחייב פניות, קשב וזמן. משאבים במחסור בצה"ל. יש לי תחושה שבצה"ל של שנות ה-70 היה יותר מזה, אבל אין לי יכולת להוכיח. בנוסף, צריך להתגבר על הבעיה שעצם קיום הדיון יכול להיתפס כ"העצמת האיום" שלא לצורך. בשורה התחתונה, יש הבדל בין לדעת ללהבין, ובשני המקרים ידענו, אבל לא הבנו.
תחושת השחץ והיהירות
יש הרבה מהמשותף לזחיחות, הזלזול והרהב שקדמו ל-1973 ול-2023, קצרה היריעה מלהביא את כל הדוגמאות, וצריך להודות שהציטוטים והדוגמאות בהמשך לא מוכיחים את גודל הזלזול, אבל בכל זאת הבאתי אותם להמחשה. לגבי מלחמת יום הכיפורים אני חושב שקל להסכים שאחרי מלחמת ששת הימים היתה יוהרה וזחיחות שגם מלחמת ההתשה לא הצליחה להפיג. קל להסכים כי זה לא כואב לאף אחד בחלוף 50 שנה. זאת היתה יוהרה אחרי נצחון צבאי מזהיר של מדינה קטנה שהיתה עד אליו בחרדות קיומיות. היוהרה הביאה את צה"ל לזלזל בחיילים הערביים, היו מחקרים מודיעיניים שתמכו בזלזול הזה. אלופי צה"ל היו כוכבים לאומיים, עטורי תהילת הנצחון. תמונות של אלופי צה"ל היו תלויות בחנויות, מי יכול להאמין לזה היום. הפוליטיקאים מינפו את הנצחון הגדול ומפלגת העבודה רצה בבחירות תחת הסיסמא "מעולם מצבינו לא היה טוב יותר".
למרות הדמיון שיש בדברים, אני חושב שכדאי להצביע על כמה הבדלים – ההתייחסות האזרחית לאלופי צה"ל השתנתה, הם לא גיבורי תרבות. צה"ל אמנם זוכה לאמון, ורמטכ"לים עדיין הולכים לפוליטיקה, אבל ההצלחה שלהם מוגבלת. אבל יש הבדל יותר משמעותי לדעתי, אלופי שנות ה-70 היו בעלי נסיון במלחמות, אלופי המטכ"ל שלפני 2023 צמחו בלבנון ובעיקר ביו"ש. היוהרה של 73 נבעה מתחושה של "כל יכולים" אחרי הנצחון, היוהרה של 23 נועדה לכסות על כך שכל סבבי הלחימה משנות ה-90 מסתיימים בתיקו.
פוליטית, סוגיית הבטחון בישראל היא הסוגייה המרכזית שעליה נערכות בחירות. לכן מטבע הדברים פוליטיקאים ינסו להסביר עד כמה בזכותם המצב הבטחוני טוב, ועד כמה יהיה רע אם מישהו אחר ייבחר. אחרי יום כיפור סיסמת העבודה היתה "גם ממשלה אחראית יכולה לשגות; אך להעלות ממשלה בלתי אחראית זו שגיאה אחת גדולה". גם נתניהו הסביר מדוע העשור שבו הוא ראש ממשלה הוא העשור הבטחוני הטוב ביותר של ישראל, ולמה זה בגלל שהטרור לא מרים את הראש כאשר יש ממשלה חזקה.
וכעת לדוגמאות:
אחרי ששרון השתחרר הוא נשאל על כוחה הצבאי של ישראל ועל מלחמה עם מצרים:
"ישראל בדרגה אחת יותר גבוהה ממעצמה צבאית בינונית. אם אנחנו מקבלים את החלוקה לפי עוצמה, שבראשה ניצבות של המעצמות (ארה"ב וברה"מ) ואח"כ בדרג השני באות המעצמות צרפת, אנגליה ואחרות, אז ישראל שייכת היום לדרג המעצמתי הזה, ולא לדרג הבינוני בעולם. יש לנו עוצמה צבאית בלתי רגילה"
המחיר שסאדאת יספוג "מחיר נורא, נורא! מחיר שמצרים לא תוכל לעמוד בו… המצרים יוכו מכה נוראה"
משה דיין: "אל לנו להיקלע למצב שבו נילחץ וניאלץ לקבל תנאי שלום שאינם לרוחנו… עוצמתנו הצבאית סוככת על מפעלנו, ומעניקה לו ביטחון יותר מאי־פעם. סמכות ההחלטה על הנעשה מהסואץ ועד לחרמון נתונה בידי ממשלת ישראל. אל נגזור על התנחלותנו גבולות סרק"
אביב כוכבי אמר: "אין סיבה, בוודאי לא מצד חיזבאללה וחמאס, לפתוח נגדנו במלחמה יזומה… חמאס, ראה את הנזק שנגרם לג'יהאד האיסלאמי ב"חגורה שחורה", והפנים. אפשר לומר באופן חד־משמעי שכל אויב מולנו חושש להיכנס איתנו למלחמה. ומה אם בכל זאת תהיה מלחמה, כנגד כל הסיכויים? עצם הימשכות המלחמה, לדוגמה 50 יום, זה ניצחון לאויב".
"הייתי מעורב בראשית האיסוף המודיעיני של המנהור התת-קרקעי, שאתה קורא לו מטרו, כראש אמ"ן. הייעוד המרכזי של הפגיעה בתת-קרקע הייתה להשמיד את התת-קרקע, כמה שיותר קילומטרים, מכיוון שזה המרחב החדש שבו חמאס פועל. זה גם היה הייעוד במבצע שומר החומות. שיתקנו להם ממד שלם. לקחנו לחמאס את ממד התת-קרקע בשומר החומות. ידענו שהסיכוי לפגוע באותו הרגע באותו הקשר בפעילים הוא לא גבוה. הלכנו לזה בעיניים פקוחות. המשימה הייתה להשמיד את התת-קרקע, והשמדנו היקף גדול מאוד".
ההתרעה והקונספציה המודיעינית
אורי בר יוסף בצופה שנרדם תמצת את הקונספציה צבאית-מודיעינית לפני מלחמת יום הכיפורים: מצרים הגיעה למסקנה שאין דרך זולת מלחמה להביא את ישראל לצאת מסיני; מלחמת התשה לא תקדם את היעד; שמצרים מבינה שיש לה בעיה בתחום האוויר לכן היא לא תצא למלחמה לפני שתצטייד במטוסים ויכולות לפגוע בחיל האוויר הישראלי. בנוסף על כך, הקונספציה קבעה שמצרים היא המחולל של ציר המלחמה ואילו סוריה (ואולי גם ירדן) הם משניות לקבלת ההחלטה הזאת.
המשמעות של הקונספציה היתה שלמעשה לישראל היתה התרעה אסטרטגית למלחמה, היא ידעה שמצרים תפתח בה מתישהו. במהלך 1972 ו-1973 היו על כך דיונים רבים האם מצרים יכולה לפתוח במלחמה השנה או בשנה הבאה. הדרג המדיני בישראל לא התעלם מההתרעה האסטרטגית.
בשבועות לפני המלחמה היו סימנים שבדיעבד ברור שהיה צריך להבין אותם כהחלטה על מלחמה, אבל למרות זאת צמרת מערכת הבטחון התעלמה מהם, ובפרט ניכרה השפעתו של ראש אמ"ן כגורם מרכזי ומכריע בתהליך קבלת ההחלטות.
אני לא יודע לומר אם היתה קונספציה מסודרת שניתן להתחקות אחריה במסמכים, לגבי השאלה האם חמאס יפתח במלחמה, ולכן גם כאן אניח מראש סימן שאלה למה שאני כותב.
בישראל התקבעה קונספציה לפיה חמאס לא מעוניין בהסלמה כיוון שהוא רוצה לבסס את שלטונו ברצועת עזה. למרות שהקונספציה הזאת נכשלה לפחות פעמיים – 'צוק איתן' ו'שומר החומות' – היא נותרה חזקה. אם חמאס רוצה לבסס את שלטונו אז הוא יהיה מורתע, ומכאן שניתן היה להסביר כל הימנעות של חמאס מתגובה.
לדוגמא אלוף במיל' תמיר היימן כשהיה ראש אמ"ן "פעם אחת כשהצעיר (הג'יהאד האיסלאמי) הגזים, קמה מדינת ישראל והכתה בו מכות נמרצות (חגורה שחורה). חמאס ישב בצד וראה בכך עונש חינוכי לצעיר הפוחז. כך הלאה אפשר להבין את עזה". ואהרן חליווה כראש אמ"ץ "ההרתעה הרבה יותר חזקה ממה שחושבים. סינוואר יודע שהוא נמצא במצב שמחיר ההפסד גדול ממחיר המלחמה וההסלמה"
אני חושב שלקונספציה הזאת היתה עוד מרכיבים – שחמאס לא יצא למלחמה לבד אלא יצטרף לאחת כזאת שחזבאללה יפתח, והמודיעין שלנו חזבאללה יאפשר לנו לדעת כשזה קורה.
בשנה לפני ה-7/10 היו שני סוגים של התרעות מודיעיניות – התרעה אסטרטגית שנבעה בעיקר מהקרע הפנימי. מספר התרעות כאלה הונחו בפני הדרג המדיני של ישראל והוא התעלם מכולן. לא ניתן לטעון שההתרעות לא היו כלפי חמאס, כיוון שגם בנוגע לחזבאללה לא התקיימו דיונים ולא היתה היערכות מיוחדת.
ההונאה והבנת המידע מהשטח
ב-23 כמו ב-73 היו סימנים מעידים, ואפשר ללמוד שבני אדם יודעים להצדיק כל דבר שלא מתאים לתפיסה שלהם, כתלות בנסיבות. חייבים להבין שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו ורק אם יהיו מנגנוני בקרה וחשיבה עצמאיים ובמקביל מקבלי ההחלטות יאפשרו דיונים שנותנים לזה ביטוי, ניתן יהיה לצמצם את הסיכונים שזה יקרה שוב.
בסוף חודש אפריל היתה הרתעה דדו החליט לגייס את המילואים, למלחמה שלא פרצה.
באביב 1973 היו התרעות שמלחמה צפויה להיפתח ב-17 במאי. דדו החליט להתייחס לכך ברצינות וגייס מילואים. קשה לדעת האם כתוצאה מהעלאת הכוננות נדחתה היציאה למלחמה, או בגלל שהסורים לא היו מוכנים ואסד ביקש מסאדאת לדחות את המלחמה לאוקטובר, אבל העלאת הכוננות והורדתה באוגוסט, תרמה לקהות החושים למול סימני האזהרה הרבים שהיו החל מאותו חודש ועד שפרצה המלחמה.
הרבה יותר קשה להעלות את הכוננות בפעם השניה, אחרי שעשית את זה וההתרעה לא התממשה.
לאורך השבועות שקדמו ל-7/10 היתה הסלמה בגזרת עזה, שהביאה להעלאת כוננות. בנוסף, התקיימו תרגילים והפגנות שמזכירים בדיעבד את הסימנים של 73. מצורף אייטם של חדשות 13 על אימון של הג'יהאד האיסלמי, שבוע לפני המלחמה. האם אפשר היה להסיק מכך שבוודאות תיפתח מלחמה בחלוף השבוע? לא. מומלץ גם שלא להתנחם בכך שמעתה והלאה לא נתעלם מסימנים כאלה. זה יקרה שוב, כי זה טבע האדם.
בשבוע לפני שהמלחמה פרצה, ישראל הגיעה להבנות עם חמאס. והמתיחות ירדה, קצת בדומה להסרת כוננות כחול-לבן באוגוסט 73
המדיניות
הקו האסטרטגי של מדינת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים היה שאין לוותר על אף שעל ושאין לאפשר לאויב שום הישג צבאי, כפי שניתן לראות בקליפ הקצר של הראיון עם גולדה מאיר.
ישראל העדיפה את החלופה הזאת גם אם המשמעות שלה היתה מלחמה כפי שדיין אמר "עלינו לא לחזור לקווי 4 ביוני גם אם הדבר כרוך בסכנת חידוש המלחמה". גולדה אמרה שאם תהיה מלחמה ננצח שוב, ושום דבר לא ייפתר בזכות זה. הזמן משחק לטובתנו.
הקו האסטרטגי של מדינת ישראל ב-15 השנה האחרונות היה שצריך להימנע מכל מו"מ עם הפלסטינים כי לאורך זמן הסוגיה הפלסטינית הופכת לא רלבנטית וישראל מצליחה להשלים את הסכמי השלום עם מדינות האזור גם בלי הפלסטינים. ב-22 בספטמבר נתניהו נאם באו"ם ואמר ש: "אנחנו על סף שלום היסטורי עם סעודיה. לפלסטינים לא צריך להיות וטו".
המדיניות שנגזרה מהתפיסה הזאת היא שצריך לחזק את חמאס בעזה על מנת להבטיח את הפיצול הפלסטיני, להחליש את הרשות ובדרך זאת להקטין את הלחץ המדיני על ישראל בסוגיה.
בשנים לפני מבצע 'צוק איתן' לא התקיים דיון בקבינט על חלופות מדיניות כלפי רצועת עזה, גם בשנים שאחרי המבצע לא התקיים דיון כזה.
כמו לפני מלחמת יום הכיפורים, ישראל חסמה כל אפשרות מדינית לטיפול בבעיות הבטחון שלה (וזה נכון גם לנוכחות האיראנית בסוריה, ולהתעצמות חזבאללה). עד שזה התפוצץ.
קווי הדמיון בין כשלון 1973 לכשלון 2023 שזורים זה בזה בכל מרכיבי הכשלון. לישראל היתה תפיסה מדינית יחידה, נטולת ביקורת ואתגור, תוך התעלמות מהמשמעויות שלה. המדינאים שללו כל עיסוק מדיני וראו בכוח הצבאי חזות הכל. הקונספציה ביחס לאויב היתה חזקה והביאה לעיוורון והתעלמות מהאינטרסים שלו, ומכך שיש לו רצונות משלו. הזלזול ביכולותיו תרם להתחזקות הקוסנפציה. צה"ל מתקשה לפתח ברצינות תפיסת הגנה על הגבולות וזו נדונה בשטחיות או שלא נדונה בכלל. מפקדי הצבא והדרג המדיני משדרים יהירות, בטחון עצמי ורהב.
כל אלה ביחד הם הסימפטומים למחלה האמיתית של מדינת ישראל – שאין מוסדות שיאפשרו פיתוח תפיסות חדשות, שיבחנו מקצועית חלופות אסטרטגיות ללא תלות פוליטית ושהדיון הבטחוני שלה הוא נכה ומוגבל גם כתוצאה משליטת הממסד בשיח וגם מנכונותו לקבל ביקורת.
