במערכת הבינלאומית אין שוטר עולמי, האו"ם והדין הבינלאומי אינם כאלה. במדינה, כאשר שני בני אדם מסוכסכים זה עם זה הם יכולים לפנות לבית המשפט. אם אדם עובר על החוק, תגיע המשטרה ותחקור את העבירה ואז מערכת האכיפה תגיש נגדו כתב אישום בבית המשפט. זה לא עובד ככה במערכת הבינלאומית. לאו"ם ולהחלטות מועצת הבטחון יש כוח ושיניים רק אם מדינות (בדרך כלל מעצמות, בדרך כלל ארה"ב) מוכנות לאכוף את ההחלטות שלו. סנקציות של מועצת הבטחון יכובדו רק אם לשחקנים שהיו שותפים להטלתן יש אינטרס לממש אותן. ככה היה בסנקציות שאובמה גייס נגד איראן, הוא הצליח לגייס את רוסיה וסין להטלת הסנקציות ולכן הן היו מאוד אפקטיביות. בשתי מלחמות גדולות – בקוריאה ובמלחמת המפרץ ארה״ב הובילה מלחמות של קואליציה בינ״ל שקיבלה מנדט ממועצת הבטחון. ארה״ב ולא מישהו אחר.
היעדרו של שוטר עולמי גורם למדינות לחשוש בצורה תמידית לקיומן. לכן, מדינות בונות צבא, אפילו מדינות אירופה שמשקיעות אחוז קטן מהתוצר שלהן בבטחון בונות צבא. אם מדינה בונה צבא, סימן שהיא חוששת ממשהו, אחרת היתה מעדיפה להשקיע את הכסף במשהו אחר. בנין כוח צבאי גורם לחשש אצל מדינות אחרות, פן תיווצר הזדמנות לתקוף אותן. זה מה שמחולל מרוץ חימוש תמידי.
"Promises like pie crusts are leaven to be broken" Vladimir Lenin
איך כל זה קשור אתם שואלים? בעיית המחוייבות מקשה להביא את המלחמה לסיום, כיוון שמדינות או ארגונים (גם ארגוני טרור זה ארגונים) לעולם לא יהיו בטוחות שהיריב יכבד הסכמים, במידה ויזהה הזדמנות לשפר את מצבו בעתיד. אגב, זה נכון לא רק במלחמה – ראו את הסכם הגרעין עם איראן, מרגע שטראמפ יצא מההסכם והפר אותו, למרות שממשל ביידן האמין שניתן יהיה לחזור להסכם, החששות של איראן מהפרת ההסכם אחרי בחירות 2024 החלישו את נכונותה לחזור להסכם, כי הרי ביידן לא יכול היה להבטיח שההסכם לא יופר שוב. מנגד, אחד החששות הגדולים של ארה"ב ו-5 המדינות הנוספות שחתמו על ההסכם היה שאיראן תפר אותו, לכן יש בהסכם פרטים רבים כיצד הוא ייאכף וכיצד תהיה בקרה שאיראן מקיימת אותו.
בתפיסת הבטחון של ישראל כפי שהתעצבה מיום הקמתה יש הנחה סמויה שלא נכתבה – ישראל חששה שהסכמי הפסקת האש לא יכובדו ויהיה סיבוב מלחמה שני. אחרי מלחמת סיני ישראל הסכימה לסגת (בלחץ עצום של אייזנהאוור) בתנאי להכנסה של כוחות או"ם לסיני והתחייבות אמריקאית (שלא נמצאה ב-1967) לגבי חופש השיט במיצרים. כוחות האו"ם עזבו כשנאצר הניח אולטימטום, וארה"ב לא פתחה עבורנו את חופש השיט. לאורך כל מלחמת ההתשה ישראל חששה שמצרים לא תכבד הפסקת אש, ולכן ניסתה להפעיל עוד ועוד כוח. בסופו של דבר מצרים אכן לא כיבדה את הפסקת האש וקידמה סוללות לתעלה מיד אחרי שנחתמה. דילמת המחוייבות עמדה גם לפני חתימת הסכם השלום עם מצרים – המתנגדים להסכם חששו שישראל משלמת במטבע "קשה" החזרת שטחים, ומקבלת נייר שניתן להפר. הם צדקו, למרות שההסכם מחזיק מעמד היטב כבר 45 שנה. הם טעו, כי התועלת שישראל השיגה מההסכם שינתה את מצבה האסטרטגי (וגם הכלכלי). ההסכם מחזיק מעמד כיוון שהוא משרת את האינטרס של שני הצדדים. הדבר נכון גם לגבי הסכם 1701, אני יודע שיש מי שחשב שזה הסכם שימנע את התעצמות חזבאללה, אבל לרבים היה ברור לרבים שחזבאללה יחזור להתעצם. ישראל נכשלה בגיבוש מדיניות שתצמצם את זה בשנים קריטיות (2008-2012). זה עדיין לא אומר שההחלטה היתה כשלון, כיוון שבפועל מדינת ישראל נהנתה משנים רבות של שקט בטחוני שאפשרו לה צמיחה כלכלית ושגשוג.
הופעתה של בעיית המחויבות ניכרת גם בפרטי ההסכמים הגדולים שנחתמו לאורך השנים – מחקר שבדק את סעיפי ההסכמים מהסכם וסטפלייה שהיווה את ראשיתה של המערכת הבינלאומית הנוכחית ועד הסכם פאריס ב-1973 שסיים את מלחמה וייטנאם העלה שאם בעבר רק קצת יותר מ-1/3 מסעיפי ההסכם עסקו בהסדרי הבטחון ביום שאחרי ודרך האכיפה שלהם, בהסכמים המודרניים יותר מ-90% מסעיפי ההסכם עוסקים בהסדרי הבטחון והאכיפה.
תיאורטית, דילמת המחויבות אמורה להביא לכך שמדינות ישאפו לנצחון מוחלט במלחמה, כיוון שאין אפשרות אחרת להבטיח שתוצאות המלחמה יחזיקו מעמד ביום שאחרי. לצורך הפוסט הזה אגדיר נצחון מוחלט כנטרול של היכולת לחדש את הפעולות העוינות אחרי המלחמה. הביטוי לנצחון כזה יכול לבוא כאחת משתי אפשרויות – כיבוש או התקנה של שלטון מטעם (יש גם אפשרות תיאורטית של השמדה). כיבוש, כמו שברה"מ כבשה וסיפחה את הבלטיות בראשית שנות ה-40, סין כבשה את טיבט, או כפי שגרמניה כבשה את צרפת, בלגיה, הולנד, הונגריה, פולין ועוד במלחמת העולם. התקנה של שלטון מטעם, כפי שברה"מ עשתה בהונגריה וצ'כוסלובקיה ב-56 ו-68, כמו שארה"ב ניסתה לעשות באפגניסטן, או כמו שברה"מ התקינה את שושלת קים בצפון קוריאה. המחקר מלמד שהשיטות האלה בדרך כלל אפקטיביות ומקטינות את הסיכוי לחידוש המתקפה מצד המדינה המפסידה. במחקר שעשו דן רייטר ואלן סתאם הם קודדו 98 מלחמות בין מדינות משנת 1816-1997 ומצאו שב-26 מהן היתה תוצאה אבסולוטית. החדשות הטובות הן שבכרבע מהמלחמות הושגה תוצאה כזאת. החדשות הרעות הן שמאז מלחמת העולם השניה שיעור המלחמות שהסתיימו ככה פחת במידה ניכרת, ולא ש-25% זה סיכוי טוב. אם תירצו להבין את זה יותר אני מפרט על כך בהרצאתי "למה קשה לסיים מלחמות". ישראל לא השיגה נצחון טוטלי באף אחת מהמלחמות שלה, כפי שהניחו מייסדי המדינה (למרות הנצחונות בשדה הקרב שהשגנו).
היעדר הבטחון שההסכמים יכובדו מביא להתארכות מלחמות (לא כולן כמובן). אחרי שארה"ב כבשה את אפגניסטן ופירקה את אל-קאעידה תוך זמן קצר, היא מצאה את עצמה בדילמה כיצד היא יכולה להבטיח שלא תצא כנגדה מתקפה נוספת מאפגניסטן. לשם כך, היא בחרה למוטט את שלטון הטליבאן כיוון שהוא זה שאפשר את התפתחותה של אל-קאעידה בשיטחה. אחרי מיטוט שלטון הטליבאן המטרה היתה לכונן משטר דמוקרטי שיבטיח שלא ייוצר שוב איום על ארה"ב. יותר מ-2 טריליון דולר עלתה המלחמה, רק כיוון שארה"ב לא יכלה להבטיח שלא יתחדש האיום מאפגניסטן, כי מי מוכן לקחת על עצמו את הסיכון שהוא יואשם בכך שזה יקרה שוב. לימים אמר היועץ לבטחון לאומי של ארה"ב סטפן האדלי "אמרנו שלא נבנה מדינה, אבל לא היתה לנו שום דרך להבטיח שאל-קעידה לא יחזור בלי זה. אין לנו מודל לפוסט סכסוך. אין לי שום בטחון שאם היינו צריכים לעשות את זה שוב היינו עושים את זה טוב יותר".
ישראל נתקלה באותה בעיה בספטמבר 1982 אחרי שהסורים פוצצו את החלום שלה בלבנון ואת בשיר ג'מייל. במשך חודשים התנהל מו"מ על חתימת הסכם שלום, שבו ישראל דרשה חופש פעולה צבאי בלבנון, 3 תחנות התרעה בפסגות ההרים, גם אחרי שתתקיים נומרליזציה מלאה ויחסי מסחר בין המדינה. כעבור קצת פחות מ-8 חודשים נחתם ההסכם, אבל לבנון לא אשררה אותו, ובגין שהבין מה שווה ההסכם אמר לחיים הרצוג ש"ההסכם לא שווה את הנייר עליו הוא חתום". במשך שנתיים נוספות ישראל התלבטה מה עושים כדי שלא יתחדש האיום של אש"ף מלבנון והמשיכה לכבוש כמחצית המדינה עד קו האוואלי. העוינות בשנים האלה התעצמה במידה ניכרת כיוון שהיחס לאוכלוסיה המקומית היה כשל כובש. בזמן הזה הכלכלה נקלעה למשבר עמוק, הלחץ של סבבי המילואים הקשה על צה"ל ובכל זאת בדיונים שנעשו החשש שסוריה תיהנה מנסיגה חד צדדית של ישראל, ושהאיום מלבנון יחזור הביא לכך שנסיגה חד צדדית נפסלה. לבסוף, כעבור שנתיים, כאשר הכלכלה על סף קריסה ישראל נסוגה חד צדדית מהשטח, והקימה את רצועת הבטחון תחת פיקודו של סאעד חדאד.
אוקי, אז מה כל זה אומר על מלחמת השבעה באוקטובר? ראשית, אני הרי ידוע כמי שנוהג להעכיר את האווירה ולהטיל ספק בהבטחות להשיג נצחונות מוחלטים. להגנתי ייאמר שישראל מעולם לא השיגה כזה עד היום, ובפעם היחידה שניסתה נחלה כשלון גדול. שנית, אני מניח (לדעתי זה ברור) שאין בכוחה של ישראל לכפות באמצעים צבאיים כינון של ממשל חדש בלבנון מטעמנו. אם ב-82 לא הצלחנו היום ההיתכנות לכך נמוכה בהרבה. כתוצאה מכך, ישראל דורשת כלים לאכוף את הסכם 1701 המשופר שמישהו מקווה שיושג. כאן ברצוני לאכזב את קהל הקוראים שלי, איני סבור שמישהו יבוא לאכוף את ההסכם בשבילנו כי המשמעות שמישהו יקיז את דם חייליו וישלם מחיר מלחמה במקום מדינת ישראל וצה"ל. איני מזהה מתנדבים לכך בעולם. אפילו להגנת אוקראינה לא נשלחו חיילים שיסכנו את חייהם. יתר על כן, למרות ההישגים המדהימים של צה"ל זה רחוק מלאפשר כלי אכיפה רציניים. אפשר לדרוש שיינתן לנו חופש פעולה, אבל אי אפשר לצפות לכך שהפעלה של כוח צבאי ישראלי בצורה קבועה בלבנון לא תוביל לעימות צבאי בעצימות כלשהי. ככה שייווצרו חוקי משחק חדשים אחרי המלחמה והם תלויים בהרבה נסיבות שלא ניתן לצפות היום. אני חושב שההישגים של צה"ל יאפשרו תקופה ארוכה של שקט, אבל זה תלוי בתהליכים אסטרטגיים במזרח התיכון ולא ניתן להעריך עד כמה.
אם אתם שומעים על דרישות ישראליות מלבנון לחופש פעולה אחרי הפסקת האש, זה סימן שהסיכוי להסכם כזה נמוך.
ברצועת עזה יש מספר חלופות אפשריות אבל ישראל נמנעת מלבחור כיוון שהמערכת הפוליטית לא מסוגלת להחליט על מה היא מוכנה לוותר. החלפת שלטון חמאס עלולה להביא לתהליך מדיני שיוביל ל"עצמאות" פלסטינית. זה סותר את החלום של חלקים בימין להחזיר את ההתיישבות לעזה, וסותר עוד יותר את המדיניות של נתניהו מאז 2009 לפצל בין עזה לגדה כדי למנוע היתכנות כזאת. החלופה הטוטלית השניה היא ממשל צבאי ישראלי, אבל הוא כרוך במחירים עצומים של מיליארדי שקלים, היקפי סד"כ גדולים בהרבה ממה שנדרש עכשיו מצה"ל ועל כל אלה יש להוסיף שהמשמעות היא הפקרת החטופים למותם. דילמת המחויבות והחשש המוצדק של ישראל מהתחדשות האיומים מרצועת עזה מביאה למבוי סתום גם ביכולתה של ישראל להגיע לעסקת חטופים שתוביל לסיום המלחמה ונסיגה מרצועת עזה.
מנגד, כדאי לזכור שגם חמאס בבואו לקיים מו"מ עם ישראל מבין שבסיומה של עסקת חטופים ישראל יכולה לחדש את המלחמה, כי הרי אין שוטר עולמי שיכול למנוע מישראל לעשות את זה. אף אחד לא ישלח לכאן צבא להגן על חמאס. לכן, אני טוען כבר מתחילת המלחמה שלא תוכל להיות עסקת חטופים שלא תוביל לסיום המלחמה, עם בטחונות כלשהם לחמאס שהיא לא תתחדש (בטחונות שלעולם לא יהיו מוחלטים). בשונה מהטענה שלחץ צבאי יביא לעסקה כזאת.
ישראל השיגה הישגים צבאיים מרשימים במלחמה, ושיקמה את האופן שבו מתייחסים אלינו במזרח התיכון. גדולים ככל שיהיו הישגי צה"ל הם לא מביאים לנצחון מוחלט כיוון שאין בכוחה של ישראל לכפות כזה, כפי שהיה בכל מלחמות ומבצעי ישראל מיום הקמתה. בעיית המחויבות מביאה לחשש ישראלי שההישגים לא יתורגמו ליכולת אכיפה אחרי המלחמה, והאיומים יתחדשו, חשש שמקשה להביא את המלחמה לסופה. העניין הוא שהחשש מוצדק, ולמרות זאת למציאות יש נטיה להגיע.
