מלחמת שבעה באוקטובר – סיכום(?) ראשוני

בהנחה שאכן יתחילו לממש את הסכם הפסקת האש של מלחמת השבעה באוקטובר, ועוד נכונו לנו רגעים קשים ומשברים במימוש ההסכם. אנחנו נבכה באושר על חזרת חטופים חיים, ונמרר בבכי על אלה שיובאו לקבר ישראל. נכעס עד אימה על הצרות שיהיו במימוש ההסכם עם חמאס ושמחת הנצחון המזוייפת שנראה בעזה, ונרגיש חמיצות כשישתחררו מחבלים מבתי הכלא. לדעתי, פרפורי ההתנגדות הפוליטית לסיום המלחמה יתקלו בכך שיהיה הרבה יותר קשה לגייס תמיכה ציבורית למלחמה שמטרתה החזרת ההתנחלויות לעזה ו/או להצדיק חזרה למלחמה ללא תכלית כפי שהייתה בחודשים האחרונים. בנוסף, טראמפ לא במקרה כפה על נתניהו את ההסכם הזה, הוא צריך שקט למהלך האסטרטגי מול סעודיה והנובל שהוא רוצה. מהמר שהוא נתן ערבות אמינה בעניין.

הגיע העת שאחזור לכתוב אחרי זמן רב שלא כתבתי מסיבות אישיות, לעשות סיכום ראשוני של המצב ולנתח את ההערכות שלי במלחמה ואת המצב האסטרטגי של ישראל. מקווה שאני לא מקדים את המועד ושהכל יתפוצץ פתאום (הדברים נכתבו אחרי ולמהמשבר מול סמוטריץ')

15 חודשים של מלחמה זה זמן ממושך שמספיק לטעות הרבה וגם להיות צודק לא מעט פעמים. במרץ כתבתי על טעויות ההערכה שלי עד אז, ואני רוצה להוסיף עוד שתיים עיקריות:

משך המלחמה – לא האמנתי שהמלחמה תישאר איתנו גם ב-2025. הסיבה העיקרית היא כיוון שהערכתי שממשל ביידן יכפה על ישראל את סיום המלחמה כי אם היא תימשך זה יפגע בנשיא בבחירות. מפגן החולשה של ביידן הביא לכך שהוא גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר. הראיה לכך היא האופן הבוטה שבו טראמפ כפה על נתניהו את אותה עסקה שהיתה על השולחן במאי.

הקריסה של חזבאללה – כמובן שלא הכרתי את מבצע הביפרים ולכן לא הערכתי שחזבאללה יקרוס. ניתוח הכדאיות של המלחמה בצפון והיכולת של ישראל להפריד בין הזירות לא התחשב בזה. אני חושב שישראל לא תכננה את זה אסטרטגית, זה קרה כיוון שזה עמד להיחשף. לאחר שזה קרה ניצול ההזדמנות של ישראל היה נכון וזה הוביל את חזבאללה להסכים להפסיק את המלחמה לפני סיום המלחמה בעזה. לאלו ששואלים, כמובן שאסטרטגית מצבה של ישראל טוב יותר היום מאשר אם היינו מגיעים לעסקת חטופים וסיום המלחמה במרץ שנה שעברה או בחודש מאי. זה בא גם עם מחירים ועדיין בראיית בדיעבד זה עדיף, רק שבחיים צריך להיזהר מחוכמת בדיעבד.

רפיח – חשבתי שלא תהיה פעולה צבאית ברפיח, ולמרות שלחלקים גדולים של העיר עצמה לא נכנסנו, ישראל השתלטה על פילדלפי אחרי שפינתה מיליון עקורים ממרחב העיר בכל זאת.

ההערכות הטובות על קצה המזלג (אפשר להאזין שוב לפודקאסט של הארץ בו התראיינתי במאי עם עמוס הראל):

התנגשות מטרות המלחמה – לא היה צריך להיות גאון גדול לדעתי, כדי להבין שלא ניתן להבטיח את השמדת חמאס ולהחזיר את החטופים.

סיום המלחמה בהסכם ועסקת חטופים – כבר בימים שאחרי ה-7/10 טענתי שהחטופים יחזרו רק בעסקה, שתביא לסיום המלחמה. אני חושב שזה היה אמור להיות מובן מאליו, ולכן הנהגת ישראל טעתה בנרטיב הנצחון המוחלט והשוואת חמאס לנאצים.

השמדת חמאס – חמאס הוא חלק מהחברה הפלסטינית, ולא ניתן "לעקור" אותו בכוח צבאי. טעה מי שחשב שניתן להתכחש לעובדת החיים הזאת.

חוסר הסכמה על מה המלחמה הזאת – שהוביל לשיתוק המערכת הפוליטית. בעיקר האם היא על החזרת ההתיישבות בעזה ותיקון ההתנתקות, סוגיה שאני חושב שלמרות שלא נאמרה בשום שלב, היתה מעצב מרכזי של התנהלות הממשלה למלחמה.

אסיים בזאת, כי איני מרגיש נוח בפוזיציה הזאת כדי לגשת לניתוח המצב האסטרטגי כפי שאני רואה אותו בינואר 2025

רצף האירועים שהחל במתקפת הביפרים והסתיים בקריסת משטר אסד והשמדת עיקר יכולות צבא סוריה ע"י ישראל (במהלך נטול איומים) הוא תפנית של מאזן הכוחות במזרח התיכון. הקרנת העוצמה של איראן עד כדי אמונה שהיא יכולה להשמיד את מדינת ישראל, ספגה מהלומה שמחייבת את איראן לחשב מסלול מחדש, ולראייה היא העדיפה שלא להגיב על המתקפה של ישראל באוקטובר. סביר שהיא תעשה את זה. מסוריה, לא צפוי איום צבאי לשנים רבות קדימה. כמובן שיכול להיות איום של גופי טרור למיניהם או תקריות גבול, אבל בוודאי שלא איום משמעותי. יכולתו של חזבאללה לבנות את כוחו בהיקף שהיה אחרי 2006 נפגעה משמעותית. חזבאללה לא הושמד, והוא עדיין הכוח החזק בלבנון, אבל בזהירות הראויה כדאי לומר שבשנים הקרובות הוא לא יהיה כמו שהיה בעשור האחרון.

ישראל הצליחה כמעט להכריע את חזבאללה באמצעות יכולות טכנולוגיות, מודיעין וחיל האוויר. המהלך הקרקעי לניקוי קו הישובים הראשון בלבנון היה מול מרחב נקי מאויב כמעט לחלוטין והשפעתו על החלטות חזבאללה היו מוגבלות. כדאי להיזהר בתקוות שאפשר להבטיח הכרעה כזאת גם בעתיד, כיוון שלא ניתן להסתמך על מבצע ביפרים היסטורי כשבונים כוח צבאי מול אויבים. צבא "ההייטק" הביא תוצאה צבאית מפתיעה לטובה אפילו בקרב רוב התומכים שלו. לאורך שנים רבות מדי, הוויכוח בישראל על הכרעה מהאוויר למול הכרעה של היבשה היה שטחי ורדוד. אני מקווה שהתוצאה הטובה הזאת, לא תעמיק את רדידות הדיון.

טראמפ ייכנס לבית הלבן בעוד 4 ימים, ונראה שהוא הולך למהלך אסטרטגי גדול במזרח התיכון, שכולל גם הסכם בין ישראל לסעודיה, בהמשך להסכמי אברהם. מהלך שגם ממשל ביידן ניסה לקדם מול ישראל, אבל חולשתו לא אפשרה לזה להתקדם בזמן המלחמה. הרבה דברים יכולים להסתבך ולהיכשל, אבל אני חושב שיש בפנינו את כל הסימנים שזאת המגמה שלו. הקריסה של סוריה, ועימה יציאה הלכה למעשה של רוסיה מהאזור, מקטינה את הסיכונים של ריאד בהוצאתו לפועל (עימות עם איראן) ואת האפשרות של מי שמנסה להכשיל את ההסכם כמו שחמאס עשה ב-7/10, אם כי השאלה האם הזעזוע האזורי הסתיים בנפילה של סוריה בלבד בשלב זה או שצפויים לנו זעזועים נוספים (ירדן, מצרים?).

הסכם עם סעודיה הוא אירוע אזורי מכונן ויכול להיות מנוף ליציאה מהמשבר הכלכלי אליו נקלענו במלחמה, וגם בסיס לא רע לנתניהו ללכת לבחירות כי בנסיבות אחרות, מחיר המלחמה, הכלכלה, חוק הגיוס הם רקע פחות נוח לבחירות אחרי מחדל ה-7/10.

מלחמת השבעה באוקטובר החלישה במידה ניכרת את שני האיומים הגדולים על ישראל (חזבאללה וחמאס), הסירה את איום הצבא היחיד שנותר אויב בגבולות המדינה (סוריה), היתה יריית הפתיחה לעימות צבאי ישיר עם איראן אחרי חילופי מהלומות הדדיים, ערערה מהיסוד את תחושת הבטחון הלאומי של ישראל, אבל מנגד גם אפשרה לנו לראות עד כמה יש לנו חוזקות. העשן מהפיצוץ של ה-7/10 עוד לא התפזר, ולכן לטעמי צריך להיזהר מאוד בהחלטות מרכזיות על בניין הכוח של צה"ל, ולהמתין חודשים אחרי סיום המלחמה ותחילת תהליך השיקום וההתאוששות לפני שמקבלים החלטות קובעות. לדו"ח ועדת נגל אתייחס בפוסט ייעודי, מלבד ביקורת על הניתוח, אני חושב שהוועדה נקלעה למצב שבו לא ניתן להתחיל את הניתוח מחדש אחרי השינויים שחלו בזירה הצפונית.

המלחמה עוד לא הסתיימה, ולכן אני ממתין עם הניתוח על אופן ניהול המלחמה, והביקורת שלי על ממשלת ישראל. יהיה לזה עוד זמן. מאז מלחמת העולם השנייה מסתיימות בהסכם עושה רושם שגם המלחמה הגדולה ביותר מזה 50 שנה של מדינת ישראל מצטרפת לרשימה. בהרצאות שלי על סיום מלחמות אני מסביר שאי אפשר לתכנן מראש את סיום המלחמה, כיוון שמרגע שהיא פורצת מה שקורה בשדה הקרב מעצב את המדיניות והאסטרטגיה באופן חדש, וגם אין דרך נכונה לעשות את זה. אבל לא ניתן לנהל מלחמה מבלי שאתה יודע מה אתה רוצה להשיג באמת, ולא מהן הסיסמאות שבעזרתן אתה משווק את ההצדקה למלחמה ("ציר הרשע צריך את ציר פילדלפי"). ממשלת ישראל נכשלה לברר לעצמה מה היא רוצה להשיג, וכך הגענו למבוי סתום בעזה מאז ינואר לפני שנה, למרות שבסוף נכנסו לרפיח ולמרות שבסוף חיסלנו גם את דף וסינוואר.

ממשלת ישראל ידעה למה היא לא מוכנה, אבל לא היתה מסוגלת לומר במה היא מוכנה להסתפק.