מלחמת 7/10 – כשלון התרבות הארגונית והמודיעין

הפוסט הזה מבוסס על שני פודקאסטים שבהם התראיין תא"ל במיל' איתי ברון (רח"ט מחקר בראשית העשור הקודם, ונקרא למיל' אחרי תחילת המלחמה, ואחרי פרישת רח"ט מחקר מילא את התפקיד לכמה חודשים), ופודקאסטים של אלוף במיל׳ שלמה ינאי ואל״מ במיל׳ חנוך דאובה אצל אמיר אורן באפרכסת. השיחות עם איתי לא עוסקות באנשים שנכשלו, אלא בסיבות שבגללן קרה לנו ה-7/10. הדיונים על מי אשם ילוו את מדינת ישראל שנים רבות. מספיק לראות כמה ספרים חדשים יצאו לקראת 50 שנה למלחמת יום כיפור כדי להבין את זה. ברור שיש אנשים ספציפיים שנכשלו בתפקידם, אבל השאלה העמוקה יותר היא למה זה קרה להם, ואני סבור שזה לא קרה בגלל מי שכיהן בתפקיד אלא בגלל סיבות עמוקות יותר, תרבותיות. קשה לקיים על זה דיון בגלל המציאות הפוליטית הקוטבית בישראל שמונעת דיון ביקורתי על תהליך קבלת ההחלטות המדיני-פוליטי. זה לא שהיה כאן מושלם לפני שנתניהו היה ראש ממשלה, לישראל יש בעיות שורש בתהליך קבלת ההחלטות הבטחוניות שלה, מיום הקמתה. ועדיין, בתקופת כהונתו הארוכה מאוד של נתניהו המצב החמיר מאוד, באופן שבו אני סבור שהתהליך בישראל הוא כבר לא דמוקרטי זה מכבר.

בעשור האחרון חלה מהפכה בעולם המודיעין. יש היום עושר והיקף של ידיעות מודיעיניות עשרות מונים יותר ממה שהיה בעבר, אפילו לפני עשור. העושר המודיעיני יוצר הטייה קוגניטיבית, כיוון שידיעות מסווגות נתפסות אמינות יותר – אנחנו משוכנעים שהשגתן מבלי שהאויב יודע מעידה על כך שהן מהימנות. כמו כן, בידיעות לא מסווגות יש הרבה יותר "רעש", ולכן נדרשת הערכה יותר מורכבת איך להתייחס אליהן. תחשבו על הסרטון של הטויוטה בשדרות, הוא הביא לכך שבשדרות היה יחס צבא לאויב גבוה, בזמן שניר עוז נשכחה לשעות רבות. מה שאמרתי כאן נתמך במחקר של RAND שמצורף, השאלה האם וכיצד יש דרך להתגבר על ההטיות האלה, למרות שאנחנו מודעים להן.

איתי מגדיר שלושה מונחים שאני חושב שכדאי לאמץ סודות, תעלומות וחידות – פיצוח סודות זאת עבודה מודיעינית. לישראל יש מודיעין איכותי, אבל בחיים בכלל ובמלחמות בפרט יש הרבה תעלומות, בשונה מספרי מתח לא כולן ניתנות להבנה, וכדאי לקבל את זה. חשוב להבין שעוסקים בתעלומות ולא בסודות, כדי שההתבססות על המודיעין תקבל פרופורציה ראויה.
בצה"ל רוב המפקדים הם לא אנשי מקצוע לקיומה של הערכת מצב על תעלומות, כיוון שבצה"ל גדלים מלמטה, ואת רוב הדרך עושים בתפקידי שדה.

בפודקאסט אצל אמיר אורן, שלמה ינאי מדבר יפה על כך שכאשר אתה עובר לקומה הצבאית הגבוהה מהדרג הטקטי, אתה צריך לפתח שפה דיאלקטית, בעוד שבדרג הטקטי הכל לינארי. ברוב הצבאות לא מתחילים מלמטה כדי להיות מפקדים בכירים, בצבא הגרמני התחילו בתפקידי מטה, כי במטה חייבים לדבר דיאלקטית. כדי לעסוק בתעלומות צריך עושר דיאלקטי, לא כל הקצינים מסוגלים לפתח כזה. זאת לאקונה גדולה בצה״ל ונובעת גם מכך שלצה״ל יש המון בט״ש. צה״ל זה צבא עמוס.
אבל זאת לא רק בעיה של צה״ל, בקבינט, רוב השרים לא עסקו בבטחון מימיהם, אין להם זמן ו/או פנאי להעמיק בסוגיות בטחון ברגע שהם התמנו, וגם לו היו רוצים בזה אין תהליך הכשרה רלבנטי שמאפשר להם לפתח כשירות. במקום לקבל דיונים רציניים אנחנו מקבלים סיסמאות עלובות שלא מתחברות למציאות, ואז מתפלאים איך היא לא מתיישרת עם הסיסמאות.
‏היתה מחשבה לעשות חפיפה לחברי קבינט, זה לא קרה. הנקודה הזאת היא בעיה מבנית בצה"ל ובממשלת ישראל גם בעתיד.

נסראללה היה משוכנע שהוא חשב שהוא מבין את ישראל. הבעיה המבנית בקבלת ההחלטות בחזבאללה, היתה שהוא היה גם המעריך וגם הקברניט, זה מגדיל את הסיכוי לטעות קונספציה. זה קרה לו גם ב-2006.

‏נתניהו של השנים האחרונות הוא כזה, והיתה לזה תרומה מכרעת לכשלון ה-7/10, לא היה מי שיערער על הקונספציות שלו, או יבחן נקודות כשל. נתניהו היה גם המעריך וגם הקברניט – התפיסה שהנוכחות הרוסית בסוריה חיובית, העברת הכסף לחמאס, חמאס וחזבאללה מורתעים, היציאה מהסכם הגרעין, ואפילו הצבת המגנומטרים האיזוטרית. נכון שמערכת הבטחון התיישרה לדרישות של הקברניט, אבל נתניהו של השנים האחרונות לא היה מוכן לקבל הערכה שונה ממה שהוא חשב שטוב לו פוליטית. לפעמים הוא עשה שימוש בהערכות מערכת הבטחון להסביר לבייס דברים לא נוחים, אבל בהדרגה הוא החליף את האנשים שמסביבו לאנשים פחות ופחות עצמאיים. אגב, זה מה שקורה עם טראמפ בארה״ב.

אסור לנו להרשות מצב כזה בעתיד, כי הברק יפגע בנו שוב ולא אחרי 50 שנה.

אני סבור שאחת הבעיות החמורות של ישראל היא התרבות הארגונית של קבלת ההחלטות הפוליטיות. זה לא נתניהו, זה ככה מקום המדינה.
‏אחד הדברים המאפשרים את הכשל הזה הוא החשש הציבורי מעיסוק בסוגיות הבטחון, בתירוץ של בעיות סיווג. לכן, יש מעט מאוד פרשנים בטחוניים ראויים, רובם דוברים (לא כולם). לציבור זה לא מפריע כי הוא מפחד לעסוק בענייני בטחון.
קחו לדוגמא את הראיון עם ראש ממשלת קטאר ששודר בערוץ 12, זה ראיון חשוב למי שרוצה להבין את העולם מזווית שאינה "אנחנו ישראלים וצודקים תמיד". אפילו אם מתייחסים אליו כאויב (לדעתי זאת טעות, אבל נניח), חשוב להקשיב לאופן שבו הוא רואה את הדברים, יותר נכון את האופן שבו הוא רוצה לומר לנו אותם. חובה עלינו להקשיב לזה כדי להבין את המציאות טוב יותר. מי שמפחד לשמוע מה ראש ממשלת קטאר אומר, מפחד להתמודד עם העולם שם בחוץ. זאת חולשה.

גופים צבאיים מטבעם הם לא פלורליסטים, בסוף המפקד קובע. מטבע הדברים זה יוצר הטיות לכך שפקודים יאמרו למפקד שלהם דברים שהוא רוצה לשמוע כי אחרת זה עלול לפגוע להם בקידום. יותר מכך, קשה לנהל ארגון צבאי כמו שמתנהלת פוליטיקה, זה לא יכול לעבוד. יש גבול לכמה אנשים ״בעייתיים״ (כאלה שאומרים דיעות לא פופולריות) ניתן להחזיק כי אחרת המערכת נתקעת. מי שכתב על ״הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא״ היה נורמן דיקסון הבריטי (ספר חובה)

השאלה הגדולה היא איך מפקדים מצליחים להביא למצב, שבו יש להם יותר סנסורים לזהות נקודות כשל מתהליך הארגוני הסדור. יש מפקדים שמשאירים דלת פתוחה למספר אנשי סוד אמינים שיכולים לומר להם את האמת בפרצוף, לרוב חשוב שאלה יהיו אנשים שלא תלויים בהם בקידום. יש מפקדים לא רבים שמצליחים ליצור אווירה בדיונים שמאפשרת דיון פתוח. אפשר להקים צוותים אדומים, אם כי לרוב כשעושים את זה, זה למראית עין וההשפעה של צוותים אדומים נמוכה. השאלה כיצד מייצרים תרבות צבאית ביקורתית יותר, היא שאלה מורכבת. אני מקווה שאחרי הסטירה של ה-7/10 יותר אנשים בארגון יעזו להתבטא בחופשיות.

״ידע הוא כמו כושר, אי אפשר להעביר אותו״. יש אשלייה שאפשר להעביר ידע שמתפתח במקום אחד, ולהעביר אותו לאחרים. הרי לשם כך קיים המטה של המפקד. הידע מתפתח במטה, וכשבאים למפקד, מעבירים לו את הידע. זאת אשליה. בסוגיות קריטיות, המפקד צריך לפתח את הידע בעצמו. אין היום כמעט מפקדים שיש אצלם תהליכי פיתוח ידע, יש רק דיונים, שגם הם בדרך כלל יותר טקס מדיון. אין בצה״ל וגם לא בממשלה דיונים, כי בדיון צריך לעסוק ברצינות בסוגיות ולשאול שאלות. תרבות ארגונית שמעודדת טקסים ולא דיונים היא תרבות היררכית – מציגים לרע״ן, ואז לאל״מ, ואז לתא״ל ואז לאלוף. הדבר היחיד שמשתנה בדיונים הוא מי שעומד בראש הדיונים. זה בזבוז זמן, ובפרט גם לא יכול להתפתח ידע חדש אם כל הנוכחים בחדר.

בגדול, יש שני סוגים של דיונים – רוב מוחלט של הדיונים הם הצגה של אנשי המטה שבה הם באים להוכיח למפקד שאנחנו ״טובים״, ומגיע לנו ברכות וקידום על העבודה. יש מעט דיונים, שבהם הפקודים מגיעים למפקד ואומרים לו ״אנחנו לא יכולים להתקדם יותר ממה שהתקדמנו בלי העזרה שלך״, בין אם אלה משאבים נוספים, או השפעה ותיאום עם גורמים חיצוניים. הבעיה שבמקרים רבים המפקד לא רוצה שהבעיה תתגלגל אליו, ואז מה שהוא עושה זה לומר ״אין בעיה בפקודה״. זאת אומרת לא באמת זה מה שנאמר, נותנים הנחיות, מפגינים נחישות, מספרים שנהיה התקפיים, ותהיה לנו מדיניות מתירנית. יש המון דרכים לא להתמודד עם בעיות בעזרת פקודות. זאת תרבות שמאפשרת את יצירת הפער עם המציאות.