החזרה למלחמה בעזה – החלטה אסטרטגית ללא מוצא

אני סבור שההחלטה של ישראל לפוצץ את הפסקת האש ולחזור למלחמה בעזה היא החלטה אסטרטגית משמעותית שטושטשה תחת האמירה ש״חייבים לחזור להפעיל לחץ צבאי על חמאס כדי לשחרר את החטופים״, ותחת שטף האירועים המטורף שיש בישראל (פיטורי ראש השב"כ, קטארגייט ועוד). בשורה התחתונה אני פסימי מאוד באשר לסיכוי שזה יביא לשחרור החטופים בקרוב, הלואי ואתבדה. בראייתי, שישראל לוקה באשלייה של השפעת הכוח הצבאי על הסיכוי לזה או לחילופין מוכרת את האשליה כדי לעמעם את המשמעות שלה. במאמר מוסגר, המסגור שהפסקת האש קרסה הוא מסגור שגוי לכך שישראל היא זאת שעשתה את ההחלטה האסטרטגית.

לאורך כל המלחמה, טענו שחיסול בכירי חמאס לא יפגע בעסקת חטופים ואולי אפילו יקדם אותה. עארורי חוסל בינואר 24, אחריו הרשימה ארוכה, הנייה, דף, סינוואר ועוד. כל אחד מהם היה מכשול לעסקה כי העמדה שלו היתה קיצונית והקשתה להביא לעסקה. אבל בשורה התחתונה, בתוצאה הסופית, אף אחד מהחיסולים האלה לא הביא לכך שחמאס הסכים לתנאיה של ישראל. זה כמובן לא מוכיח שום דבר עדיין, זה רק מצביע שיש לקות באופן שבישראל מתייחסים למו"מ מול חמאס, או לכל הפחות לאופן שבו מדבררים את זה לציבור.

הטיעון שהלחץ הצבאי הוא זה שיאפשר את שחרור החטופים, לא נתמך במבחן האמפירי. הסכם החטופים הראשון לא קרה בשיאו של הלחץ הצבאי, אלא היה כארבע שבועות אחרי תחילת המתקפה הקרקעית בצפון רצועת עזה, וגם לטענות שזה היה בגלל הלחץ . אחרי שישראל פוצצה את ההסכם הזה, כאשר חמאס לא עמד בתנאים והציע לשחרר במקום נשים, גברים מבוגרים הפעולה הצבאית הגיע לשיאה בפלישה המקבילה לחאן יונס והפעלתן של 5 אוגדות בו"ז בעזה. גם אחר כך בכניסה לפילדלפי וכיתור רפיח, וגם אחר כך בהרחבת ציר נצרים, ואפילו כשישראל הרחיבה את פעולתה הקרקעית בצפון הרצועה ומחקה עיירות מסביב לעיר עזה, לא הביאו את חמאס לשנות את ליבת העקרונות שלו להסכם – סיום המלחמה, נסיגה ישראלית מרצועת עזה, שיקום הרצועה ושחרור אסירים. הדבר היחיד שחמאס התגמש בו על פני יותר מאז שיש מו"מ כלשהו, מפברואר 2024 ועד היום, היה הנכונות שלו להסכם שלבים שבשלב הראשון לא מוסכם על סיום המלחמה, רק שישראל לא הסכימה להסכם השלבים הזה, עד רגע לפני כניסתו של טראמפ לבית הלבן.

הפרשנות שלי היא שבנובמבר 2023 לחמאס היה אינטרס ללכת להסכם חטופים נוח מאוד לישראל משתי סיבות עיקריות: הראשונה, הנשים והילדים שחמאס לקח בשבי לא שירתו אותו תדמיתית (כן, ברור שחמאס עשה מהלך נורא ואיום ב-7/10, אבל נרטיבים ותדמית הם עניין בעל משמעות לאורך זמן) והוא שמח לשחרר אותם/ן. זה הקל עליו מבחינת נרטיב החטופים בהמשך המלחמה. השניה, חמאס קיווה שזה יעלה את ישראל לנתיב הסכמי שבסופו היא תהיה מוכנה להסכים לסיום המלחמה תמורת הסכם להשבת החטופים. חמאס טעה בהערכה הזאת (גילוי נאות, אני לא חשבתי שהמלחמה תימשך זמן רב כל כך), ולדעתי הופתע שישראל פוצצה את ההסכם כאשר הציע להחזיר גברים לפני שכל הנשים חוזרות (תזכורת – חלק מאלה שהיו אמורים להשתחרר ביום הזה נרצחו/נהרגו בשבי והם חזרו בשק לקבר ישראל).

החזרה ללחימה והפלישה לחאן יונס הביאה לסגירת חלון המו"מ הזה וגרמה לחמאס את ההיפך ממה שבישראל טוענים – היא הביאה אותו להקשיח את העמדות שלו, ולהתעקש על כך שההסכם הבא יוביל לסיום המלחמה. באביב 24 היו חלונות מו"מ שהובילו להזדמנויות מחודשות להסכם השלבים המדובר ובסוף חודש מאי הציג הנשיא ביידן את המתווה שאישר קבינט המלחמה של ישראל. ההשערה שלי היא שאחת הסיבות שביידן הציג את המתווה היתה שחמאס היה זקוק לערבות לכך שכניסה למתווה השלבים תוביל לסיום המלחמה. בחודשים יוני עד אוגוסט המו"מ בין ישראל לא צלח, גם בגלל שישראל לא רצתה לקדם אותו, גם בגלל שחמאס לא יכול היה להיות בטוח שהכניסה למתווה תוביל לסיום המלחמה וגם בגלל שלארה"ב, מצרים וקטאר לא היו מנופים לכפות על הצדדים את ההסכם.

שמענו השבוע שראשי מערכת הבטחון תמכו בחזרה למלחמה על מנת להפעיל לחץ על חמאס. איני יודע האם זה נכון או לא, אבל כאמור, ישראל היא זאת שצעדה לתוך המבוי הסתום שבו יש הפסקת אש ואין פעימות של שחרור חטופים. העניין הוא שהחזרה למלחמה היא התחפרות בנתיב שסופו בדרך ללא מוצא או בכיבוש הרצועה (מהלך שאני חושב שאין לישראל את משאבי כוח האדם שיאפשרו לה לממש אותו בלי קריסה של מערך המילואים), כיוון שבעצם החזרה למלחמה ישראל מוכיחה לחמאס שוב שהיא לא מוכנה לסיים את המלחמה, אבל הרבה יותר משמעותי זה שחמאס לא יכול לראות בטראמפ כגורם שערב להסכמות עם ישראל. לכן, אני חושב שהסיפורים שמוכרים בישראל בעניין לא מחזיקים מים מבחינה אסטרטגית. התקיפה הנקודתית המפתיעה היא חסרת משמעות אסטרטגית (ראינו כבר שגם המבצע המזהיר בשיפא היא חסר משמעות אסטרטגית).