פרידה מאייזנקוט – היכולת להכיר במציאות ובמגבלות הכוח

השתתפתי בעשרות דיונים אצל בכירים בצה"ל, לא היה אחד מהם שהיתה בו הענווה והפתיחות שהיתה לאייזנקוט. עיסוק מועט בכבוד עצמי, ללא תחושה של שכרון כוח מהדרגות, והכי חשוב, נכונות לשמוע דיעות שונות מהקונצנזוס.

קטונתי מלהיות בר סמכא להעניק ציונים לרמטכ"ל על כהונתו, הגם שאני סבור שהוא עשה קדנציה מצויינת. לכן, אמנע מניתוח על האופן שבו בנה אייזנקוט את צה"ל, שזה המדד המרכזי שבו צריך לבחון רמטכ"ל. למעט בניין הכוח, הסוגיות המרכזיות שהיו על הפרק בתקופתו של אייזנקוט היו: יחסי צה"ל והחברה הישראלית, משברים בטחוניים (איו"ש, עזה), והפעולה נגד התעצמות חזבאללה והתבססות איראן בסוריה. בכל הסוגיות הללו, זה היה כרוך במחיר פוליטי. יחד עם זאת הוא עיצב מדיניות בטחונית למרות שלא זכה לגיבוי, והשפיע על עיצוב מדיניות הבטחון של ישראל, הרבה מעבר לתפקידו כרמטכ"ל.

בסוגית יחסי צה"ל והחברה הישראלית היו שתי סוגיות עיקריות במחלוקת – פרשת אלאור אזריה וסוגיות בנוגע לדת וצבא בהן החיכוך העיקרי היה גיוס נשים בכלל וללוחמה בפרט.
בסוגית אזריה אני חושב שאייזנקוט הצליח לצאת לעמוד בפרץ. בראייתי, ברור לכל בר דעת שאזריה לקח את החוק לידיים ולכן היה חובה לטפל בו בפן הפלילי. אייזנקוט הצליח להילחם על העקרון שחיילים יקבלו גיבוי על טעויות ולא על פשעים, למרות הנזק הפוליטי שהיה כרוך בגישה הזאת. ממשלת ישראל (למעט יעלון) ברחה מאחריות, ולא רק שלא נתנה גיבוי לרמטכ"ל אלא שהמסר שעבר מנתניהו דרך בנט וליברמן היה הפוך. לצערי, הוא קיצר את עונשו של אזריה, אבל זה מאפיין את הקדנציה של אייזנקוט, הכרה במגבלות הכוח, נכונות לשלם מחיר כדי להקטין חיכוך, כל עוד המסגרת נשמרת.
בנוגע לגיוס נשים ותפקוד נשים כלוחמות אייזנקוט לא התכופף מול הזרם. הוא הבין שכדי לאפשר את הכנת יחידות החוד של צה"ל למלחמה הצבא חייב לגייס נשים לתפקידי לוחמה בבט"ש. אין חלופה אחרת. העיסוק בביקורת של בריק בחודשים האחרונים רק מראה עד כמה הוא צדק בתפיסתו, גם אם מקבלים את דבריו של בריק וגם אם סבורים שהם מוגזמים. אייזנקוט נתן עדיפות למוכנות למלחמה ולאימונים של יחידות החוד של הצבא. כדי לעשות את זה חייבים להודות בכך שנדרשים כוחות אחרים שיעשו חלק מהמשימות של היחידות הללו.
הסוגיה הזאת מהווה את העימות הגדול ביותר בין המערכת האזרחית לצה"ל מאז קום המדינה. ניסיונות ההשפעה של רבנים על אופיו של צה"ל, הוראות הפתיחה באש, כללי השירות המשותף לגברים ונשים. ברוב ההתנגשויות היה הרמטכ"ל לבדו בזירה, למרות שזה תפקיד הפוליטיקאים. מצער שגם כאן הוא נותר לבד בחזית, כפי שגם כוכבי יהיה שכן הבעיה לפיתחו.

המשברים הבטחוניים – הכותרת העיקרית של כהונתו של אייזנקוט היא שהפעלת כוח צריכה להיות מדודה ונשלטת ולא "מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח", תוך שהוא מכיר במגבלות הכוח ומבין שצריך לבחור בין חלופות.
אינתיפאדת הסכינים: אייזנקוט הצליח לשכנע את הקבינט להיות מרוסן בהפעלת כוח, ללא ענישה קולקטיבית. בראיה של 3 שנים לאחור, צריך להודות שאין הסבר מה הביא לפריצתה (הטענות שעלו שזאת ההסתה של הרשות ואבו-מאזן, לא מסבירות מה הביא לפריצתה ומדוע היא הסתיימה וכך גם טענות אחרות), ולכן מדיניות של תגבור כוחות לשמירת הסדר במרכזי החיכוך מנעה התפוצצות והצליחה להביא לריסון הדרגתי עד הפסקת הארועים. דוגמא לתפיסה של אייזנקוט, ניתן לראות בסוגית העברת גופות של מחבלים לקבורה ברשות (בשונה מהחזרת גופות לחמאס בעזה), אייזנקוט העריך שזה מהלך שמפחית את המתיחות ולכן תמך. את החגיגה הפוליטית ניתן לראות כאן: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4718878,00.html.
בראי התוצאה, הגישה של אייזנקוט הוכחה כנכונה. הארועים דעכו בהדרגה, כיוון שהם נוטרלו במהלך הארוע וישראל לא השתוללה בגישת "ההרתעה".

עזה: אייזנקוט הכיר בכך שממשלת ישראל רואה בשלטון חמאס אינטרס. הבעיה שישראל לא היתה מוכנה לשלם את המחיר שכרוך בזה: הכרה בארגון טרור, "ביטול" תנאי הקוורטט ועוד (האתגרים של ישראל לנוכח הארועים בעזה). בסד האילוצים הבלתי אפשרי הזה הצליח אייזנקוט לאפשר לממשלה להימנע ממבצע צבאי רחב היקף. גם כאשר כל השחקנים הפוליטיים עשו עליו סיבוב פוליטי לכל אורך חצי השנה האחרונה, בזמן שהם מאשרים בקבינט את ההמלצות אותן הביא. מבצע צבאי לא יפתור את בעיותיה של ישראל ברצועה, כיוון שלא ההתנתקות וגם לא אוסלו חוללו אותן. הבעיה של עזה תישאר לאורך שנים רבות ואייזנקוט לא התעלם מהנחת הבסיס הזאת.
ההתנהלות של אייזנקוט במשברים הבטחוניים היתה הפוכה לתפיסה היהודית. קרי, שגורלנו תלוי גם במעשים שלנו. דוגמא לכך, היתה כאשר המליץ להסיר את המגנומטרים אי שם ביולי 2017. גם כאן, אפשר לראות את הפער בין המילים למציאות. במקום הסלמה בטחונית מהירה, השקט נרגע מייד. (בשולי הדברים – מגנומטרים)

הפעולה נגד התעצמות חזבאללה והנוכחות האיראנית בסוריה –
בראייה אסטרטגית הפעולה של ישראל בסוריה היא הפעם השניה בה ישראל בוחרת לבצע מלחמת מנע נגד התעצמות של האויב. הפעם הקודמת היתה ב-56 אחרי העיסקה הצ'כית. אבל, פעולה צבאית, רחבה ככל שתהיה, אינה יכולה למנוע התעצמות לאורך זמן, רק לעכב אותה. ישראל הצליחה לעכב את התעצמות חזבאללה בטילים מדוייקים והצליחה לשבש את התכניות של איראן בסוריה.
אני חלוק על הטענה שאיראן תכננה לבנות בסוריה צבא אדיר מימדים שיהווה איום צבאי קונבניציונאלי על ישראל, מהטעם שאין לזה הגיון אסטרטגי, ולאיראן אין את המשאבים לכך (גם לא עם הכסף מעיסקת הגרעין). יחד עם זאת, ישראל לא שינתה את הערכת המצב שלה אחרי התייצבות הרוסים בזירה. במרחב שבין הצבא לממשלה לא ניתן לדעת מה היה בהערכת המצב האסטרטגית. גם אם מקבלים את דעתי, וגם אם לאו, אייזנקוט אפשר לממשלה את מרחב הפעולה הגדול ביותר שצה"ל יכול היה לספק כדי לקדם יעדים אסטרטגיים בזירה הצפונית באמצעות מאות פעולות, בעצימות רבה, ללא הידרדרות בטחונית דרמטית כתוצאה מהן. על כך הוא ראוי להערכה רבה.

בשורה התחתונה, אייזנקוט משקף את מה שהפוליטיקה הישראלית איבדה – ראיה ממלכתית ומפוכחת, הכרה במגבלות הכוח ופער קטן בין המילים למציאות. לכן, למרות שכיהן בתקופה נפיצה פוליטית, ולמרות העובדה שלא זכה לגיבוי בסוגיות קריטיות שארעו בקדנציה שלו, הוא מסיים קדנציה נפיצה בהצלחה רבה, הרבה בזכות היושרה והענווה שלו. ההצלחה שלו היא דווקא אנטי תיזה למערכת הפוליטית בישראל, גם הנכונות שלו לשלם מחיר על קביעת נורמות ערכיות.

ראיון פרידה לערוץ 2
ראיון פרידה לערוץ עשר
ראיון פרידה לכאן