סקרי שביעות הרצון מתפקוד הנשיא מראים את עומק הפיצול בחברה האמריקאית. זוהי סוגיה חשובה יותר מאשר שיעור התמיכה הנמוך לה זוכה הנשיא. כפי שניתן לראות טראמפ זוכה לאחוזי חוסר תמיכה גבוהים יותר מאשר כל הנשיאים מאז רייגן.
אולם, הסוגיה החשובה היא שיעורי התמיכה להם הוא זוכה בקרב מצביעים דמוקרטיים 8%, בעוד שנשיאים קודמים זכו לתמיכה של שליש ממצביעי המפלגה היריבה מיד עם היבחרם. לעומת זאת, בקרב מצביעי המפלגה הרפובליקנית טראמפ זוכה לאחוזי התמיכה הגבוהים ביותר מבין הנשיאים הרפובליקנים האחרונים (אם כי שיעור התמיכה דומה לאחרים).
על אף שאובמה זכה לאחוזי תמיכה גבוהים מקרב מצביעי הרפובליקנים (34%) בתחילת כהונתו הראשונה, לאורך רוב הקדנציה שלו התמיכה היתה הנמוכה בהיסטוריה (ממוצע של 14%) מקרב המפלגה היריבה, עד לבואו של טראמפ.
הסקר מצביע שעל כך שרוב האזרחים מרגישים תחושות חזקות לגבי טראמפ לחיוב או לשלילה.
בראייתי, מוקדם לבחון את טראמפ כנשיא (ולא את התנהלותו האישית והנורמטיבית). הממשל עוד לא התגבש, משרות רבות טרם אויישו (בדיוק כמו ממשלים קודמים), וימים יגידו איך יתפקד.
רייגן וקלינטון היו היחידים שזכו במהלך כהונתם לצמיחה בתמיכה, בקרב מצביעי המפלגה היריבה. הקו בו נוקט טראמפ מאז בחירתו, אינו כזה שמכוון לאחדות כי אם ההיפך, ולכן אם ימשיך בדרך זו הקיטוב בארה"ב צפוי להתגבר (הרי שביעות הרצון מהנשיא תלויה רק במעט בביצועיו האמיתיים).
לישראל, מציאות קוטבית שכזאת מחייבת התנהלות זהירה כדי לא ליצור קרע מול הדמוקרטים, שכן לאורך שנים רבות, התמיכה בישראל חוצה את המפלגות. התמיכה בישראל לעומת הפלשתינים נשארה יציבה במהלך כהונת אובמה (ואפילו התחזקה מעט), למעט בקרב ליברלים-דמוקרטים שם ניכרת ירידה בשנתיים החולפות (על רקע מערכת היחסים בין נתניהו לאובמה).
