בחודש האחרון ישראל שינתה את מדיניות ה"עמימות" שלה בנוגע לפעולות בזירה הצפונית. קצת על מה זאת עמימות, האם לדעתי היא קשורה לעניין, למה אנחנו מאוהבים בה, ובסוף הכל בעד או נגד ביבי.
עמימות – המונח נכנס לז'רגון בזכות מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. מקובל לעשות הפרדה בין Ambiguity "ערפול" ל- Opacity "עמימות" (למעשה אטימות, אבל כיוון שזה נקשר למדיניות הגרעינית של ישראל עושים שימוש בתרגום זה). כהן ופרנקל הגדירו זאת במאמר משותף.
ערפול – קיימים 2 מצבים של ערפול שיכולים לחפוף או לבוא בנפרד: אי ודאות אמיתית על מצבה הגרעיני של מדינה. חוסר ידע בדבר מידת ההתקדמות הטכנית של תכנית גרעינית (זה היה מצבן ארגנטינה וברזיל); קיימת התלבטות (פוליטית, צבאית או תרבותית) של מנהיגי מדינה מסויימת ביחס לנשק גרעיני (יש מדינות רבות שזה מצבן, החל מיפן וגרמניה וכלה באיראן).
עמימות – אין אישור רשמי ליכולת הגרעיני של מדינה (ניסוי גרעיני מוכח), אבל יש הכרה ביכולת שלה באופן שמשפיע על התפיסות וההתנהגות של מדינות אחרות ביחס אליה.
בישראל התפתחה מדיניות העמימות הגרעינית לאסטרטגיה של בטחון לאומי. העמימות נתפסת סיפור הצלחה, לכן כאשר אנחנו מדברים על עמימות אנחנו סבורים שזה משהו נכון וטוב. העמימות הגרעינית לא היתה אסטרטגיה מחושבת מראש, אלא תולדה כמענה לצרכים, אילוצים ולחצים שהופעלו ברמות שונות. היא היתה פועל יוצא של אלתור. מקורות התהליך הן בסודיות. בן גוריון קיבל את ההחלטות המכריעות על דימונה, תוך שהוא משתף רק קרובים בלבד ושומר על מעטה סודיות. המפלגות הפוליטיות בישראל נמנעו מהשמעת הסתייגויות הן בגלל חוסר במידע טכני בנושא בתקופה ההיא, אבל בעיקר בגלל "קדושת הבטחון" שמלווה את השיח הישראלי כל השנים. למרות עוצמתה של הצנזורה בתקופה ההיא, דווקא בסוגיית הגרעין הטבע הישראלי בנושא בטחון היה חזק יותר מאימת החוק. העמימות התקבלה תרבותית, וזהו אחד ממקורותיה החזקים.
יש בזה משהו שמשקף את הנרטיב הציוני, התקדמות עקב בצד אגודל לעבר המטרה, מבלי לסמן ולהצהיר על המטרות מראש. בהיבטים רבים פרויקט ההתנחלויות ביהודה ושומרון מתאפיין בערפול ועמימות. היעדים לא הוגדרו מראש, רכישת הקרקעות מלווה בחוסר מידע (והרבה שקרים ומניפולציות), מקורות הכסף, אישורים ועוד. גם זה נחשב בישראל מהלך אסטרטגי מוצלח. אבל המאמר הזה עוסק בתקיפות הישראליות בסוריה.
כיוון שאנחנו אוהבים את המונח עמימות אנחנו מאמצים אותו גם בהקשרים נוספים, כמו בנוגע לתקיפות בסוריה. כיוון שהוא נתפס מוצלח אנחנו משוכנעים שהוא מתאים תמיד. אבל הסוגיה איננה עמימות, אנחנו פשוט לא לוקחים אחריות פומבית על התקיפות.
ב-1981 תקפה ישראל את אוסיראק, הכור הגרעיני ליד בגדאד. המבצע נשמר בחשאיות מוחלטת, ישראל דיווחה עליו רק לארה"ב. יום אחרי התקיפה הודיע רדיו רבת עמון על כך שישראל תקפה יעדים בעיראק, מה שהוביל את בגין למסור הודעה רשמית דרך קול ישראל (רשת ב') שעה לאחר מכן. בגין הואשם שהתקיפה היתה פוליטית (שלושה שבועות לפני הבחירות), וגם שרצונו לספר עליה היה פוליטי. כל אלו נסלחו כמובן, גם כיוון שניצח בבחירות וגם כיוון שהתקיפה נחשבת בישראל להצלחה אסטרטגית.
שאלות ראויות שכדאי לעסוק בהן ללא קשר לזהות הפוליטית, לא נדונו ציבורית מעולם. כגון: האם נכון היה לקחת אחריות על התקיפה ביום למחרת; מה היו המשמעויות של לקיחת אחריות (למשל, חוסר החוקיות של מלחמת מנע); האם לבגין היתה סמכות להוציא הודעה כזאת ללא דיון בממשלה;
ב-2007 תקפה ישראל כור סורי בדיר א-זור. לפני התקיפה ישראל נערכה למלחמה כוללת מול סוריה כתוצאה מהתקיפה. זה הבדל משמעותי בין התקיפה הזו לתקיפה של 1981. מטרת התקיפה היתה להשמיד את הכור ללא הסלמה למלחמה. כמו בתקיפה של 81, ההכנות לתקיפה היו חשאיות ותחת מעטה סודיות רחב, גם התקיפה עצמה היתה חשאית, הסורים לא גילו את מטוסי חיל האוויר בזמן המבצע.
העובדה שהמבצע לא התגלה מנע רצף של תגובות אוטומטיות שיכולות להביא להסלמה מבלי שיש שיקול דעת האם ההסלמה רצויה. העובדה שישראל לא לקחה אחריות, אפשרה לאסאד להכיל את ההשפלה ולהימנע מתגובה יזומה מתוך שיקול דעת.
התוצאה הסופית היתה הצלחה, ישראל השמידה את הכור של אסאד, ומלחמה נמנעה.
ישראל לקחה אחריות על תקיפת הכור, רק בשנה שעברה, 11 שנים אחרי התקיפה. כאשר זה פורסם טענתי שזה היה צריך להיות מפורסם הרבה קודם. מיום פריצת מלחמת האזרחים בסוריה לא היה חשש שזה יוביל להסלמה, כפי שניתן להבין מעשרות תקיפות של ישראל בשנים האחרונות.
הלקח העיקרי שנלמד, ש"עמימות" זאת מדיניות מוצלחת. שאלות כמו: האם לציבור יש זכות לדעת, האם נכון לנהל דיון ציבורי על סוגיות בטחוניות, מה משרתת העמימות, האם זאת מדיניות נכונה, נשמרות ללא מענה תחת "קדושת הבטחון". "אופוזיציה כקואליציה מאוחדים בסוגיות בטחון".
ההצלחה של תקיפת 2007 היא המבוא למדיניות התקיפות של ישראל בשנים האחרונות, למרות שמכלול המשתנים שונה לחלוטין. בעוד שבשני המקרים שציינתי ישראל שמרה על ערפול כדי להותיר ספק מי ביצע את התקיפות, וב-2007 לא לקחה אחריות כדי לא להשפיל את אסאד (בשונה מעמימות), תקיפות המב"מ של ישראל אינן כאלה. המטרה העיקרית של אי לקיחת האחריות היא לאפשר לצד השני להכיל את התקיפה.
לפי דברי בכירים רבים בישראל בוצעו בשנים האחרונות עשרות רבות של תקיפות בסוריה. ישראל נמנעה מלקחת אחריות ורוב התקיפות לא התפרסמו בישראל, למרות שעל חלק לא מבוטל מהן היו דיווחים ברשתות הערביות. התוצאה הסופית היתה לכאורה מוצלחת כיוון שאסאד לא הגיב ולא היתה הידרדרות, ולכן העמימות שאנחנו כל כך אוהבים נשארה מקודשת.
לאורך השנתיים החולפות המציאות השתנתה במהירות:
– במרץ 2017 הסורים ירו על מטוסי חיל האוויר ואחד הטילים יורט ע"י חץ. https://news.walla.co.il/item/3049371
– בפברואר 2018 נפלה סופה מעל הגליל במהלך תקיפה של חיל האוויר.
– באפריל 2018 ישראל תקפה ישירות איראנים בסוריה, בתקיפה שכללה הרוגים איראנים. ארה"ב הכחישה פומבית שזאת היא.
– במאי 2018 היו מספר ימי קרב, שכללו ירי רקטות איראני כלפי רמה"ג, יירוט חלקן ע"י מערכות ההגנה של ישראל ותקיפה ישראלית רחבה נגד מטרות איראניות בסוריה.
השינויים הללו חלו למרות שהמדיניות של ישראל נשארה עקבית. הודעות לתקשורת יצאו רק אחרי ארועים גדולים (נפילת הסופה, יום הקרב במאי, נפילת האליושין), אבל ביתר המקרים לא לקחנו אחריות. למרות זאת, בכל התקיפות האחרונות הסורים הודיעו רשמית בתקשורת הסורית על התקיפות. האיראנים מצהירים רשמית שהם יגיבו על תקיפות שיפגעו באיראנים והרוסים מודיעים שהתקיפות צריכות להיפסק.
המשמעות שהמדיניות של ישראל, לא לקחת אחריות על התקיפות, אינה רלבנטית. אם המטרה של לא לקחת אחריות פומבית נועדה למנוע השפלה של היריבים כדי שהם לא יגיבו, אז הם הודיעו על כך בעצמם והם גם מגיבים.
קיימת טענה שגם אם זה מקטין בקצת את הסיכון אז עדיף לפעול כך. הבעיה, שלא ניתן להוכיח לעולם את ההיפך. יש לזה מחיר, בתמורה לזה שאנחנו ממשיכים ל"קדש את הבטחון" אנחנו לא מנהלים דיון ציבורי על מטרת התקיפות בסוריה, האם ניתן לדחוק את האיראנים, האם יש לישראל אסטרטגיה לממש זאת, האם יש חלופות אסטרטגיות, והאם הסיכון שווה את התמורה.
אני בעד העובדה שנתניהו שינה את המדיניות ומודה רשמית שאנחנו תוקפים את האיראנים. אולי כעת יתנהל דיון ציבורי (למרות שאני לא משלה את עצמי). אני חושב שאין סיבה לא לקחת אחריות על התקיפות ושזה לא משרת מטרה כלשהי.
הבעיה שכרגע במקום לדון במהות עוסקים רק למה ביבי עושה את זה ולפי זה נקבעת העמדה.
זה לא קשור לעובדה שאני מעריך שנתניהו עושה זאת בגלל הבחירות שבפתח ולא בגלל שהוא חושב שזה תורם במשהו להשגת המטרה של יציאת האיראנים מסוריה, כי אני מתקשה להסביר כיצד זה תורם.
העובדה שההחלטה לא נלקחה ע"י הקבינט היא בעייתית ומעידה גם על הנ"ל, וגם על הבעיות המבניות של התהליכים הבטחוניים בישראל. אבל כל אלו מתגמדים לטובת השקיפות. עדיף לדעת לנהל דיון ציבורי ולא ל"קדש את הבטחון".
פוסט מצוין